צעדתי צעדים קלילים בשדרות בן ציון.
זה היה יום של סתיו. קצת קריר אבל השמש זרחה. צהריים.
התקרבתי לתחנת האוטובוס. היא היתה ריקה מאדם.
הבנתי שהאוטובוס כנראה חלף לפני דקות ספורות. לא נחרדתי, היה
לי זמן בשפע.
אני תמיד לוקחת לי מרווחי זמן נדיבים, אני שונאת להתרוצץ בעוית
עצבנית של איחור. אני אוהבת להנות גם מהדרך.

נעמדתי קרוב לתחנה, נשענת על עץ.
ציפורים צייצו סביבי והשמש ליטפה.
הדלקתי סיגרייה וחייכתי לעצמי, מצליחה באורח פלא להתעלם מתנועת
הרכבים הערה.
הראש נמלא במחשבות נעימות. נאנחתי בשקט ביני לבין עצמי.
לפעמים, באופן בלתי מתוכנן, אני מצליחה לראות בבירור את חצי
הכוס המלאה, המרוץ להשיג עוד שוקט לרגע או שניים ואני ממלאה את
הריאות בשאיפה ארוכה ואיטית ומציינת לעצמי שככלות הכול, החיים
לא רעים.

הוא עצר לידי בחריקת בלמים.
שליח של "טל בייגלס", רגיל למראה, קסדה החושפת את הפנים, ואת
חיוכו הקטן.
"אפשר סיגרייה?" הוא שאל.
משהו בנעימת קולו הרתיחה אותי.
"לא" סיננתי. ההחלטיות שבה השתמשתי הפתיעה אפילו אותי.
"לא?" הוא פקח אליי שתי עיניים תמהות.
הנדתי ראשי לשלילה, שמה לב בדאגה שהלב שלי החיש את פעימותיו.
הוא התעשת מיד, משך בכתפיו ונתן בי מבט מזלזל.
"רק שתדעי שאם היית נותנת לי סיגרייה, היית מקבלת בייגל" הוא
אמר בטון מוכיח.
דפיקות הלב הלכו והתחזקו, בשלב הזה ממש כעסתי, אבל גייסתי את
כל קור רוחי.
החזרתי לו מבט מתנשא ואמרתי "תקשיב, לא בא לי בייגל, וגם לא בא
לי לתת לך סיגרייה".
הוא לא זע, מצמץ כמה פעמים, ולא הסיר את מבטו מעיניי.
חשתי אי נוחות, והסטתי את המבט ימינה, לעבר תחנת האוטובוס.
התאספו שם חמישה אנשים. אחד מהם הציץ בשעונו והפנה מבט מלא
משמעות לעבר הכיוון ממנו היה אמור האוטובוס להגיח.
"האוטובוס אמור להגיע" אמרתי לעצמי בשמחה.
כמה רציתי שהאוטובוס יגיע כבר.
החזרתי את מבטי אליו. הוא עדיין הביט בי, נטוע במקומו, מתענג
על מבוכתי.
"למה אתה מסתכל עליי ככה?" שאלתי בעצבנות.
הוא שוב חייך את החיוך הקטן הזה "סתם... מנסה להבין"
"אין מה להבין" התרסתי.
הוא נשאר עוד רגע, הביט בי, ואז מלמל בלעג "תודה על
הסיגרייה".
הוא החזיר מבטו לכביש, בהעווית דרמה-קווין נעלבת ונסע משם.

באותו הרגע בדיוק הגיע האוטובוס. הצטרפתי לתור הקטן שהצטופף
במדרגותיו, והבנתי בעצב קל שרגע השלווה הקיומית הנה חלף לו,
מפנה מקומו למועקה.

התיישבתי בכבדות ליד החלון והצצתי החוצה.
ניסיתי להסדיר את נשימותיי ולהתעלם מהתקרית.
זה היה בלתי אפשרי, הריגשה שאחזה בי היתה עצומה.
קולות רחשו בראשי ונכנעתי להם.

היית צריכה לתת לו סיגרייה ודי, למה לא נתת לו סיגרייה?
החוצפה הזו, של לגשת לזר מוחלט ולבקש סיגרייה, בקול בוטח, בלי
לקחת בחשבון שאולי הזר יסרב. מי הוא חושב שהוא? לגרום לי
להרגיש רע רק בגלל שסירבתי...
אני אף פעם לא מבקשת סיגריות מאנשים ברחוב. כשבא לי סיגרייה
אני הולכת וקונה לי קופסא. באירופה זה לא היה קורה. רק פה, רק
במדינה המזויינת הזו.
היקום שלח לך מבחן קטן, וכרגיל נכשלת. היה כל כך קשה פשוט
לחייך ולהושיט לו סיגרייה? קשה אה? לפעול מתוך נדיבות בלבד?
את לא יודעת לתת. הכול מחושב אצלך, הכול משא ומתן, ציפייה
לרווחים.
אחרי זה את מתפלאת שמערכות היחסים שלך נראות כמו שהם נראות.
אנשים נמנעים מלהתקרב אלייך יותר מידי. בטח שהם נמנעים. הם
רואים את זה, את יודעת, את הצביעות שלך.
את קמצנית, זה מה שאת, קמצנית מסריחה.
זה לא תמיד ככה, יש אנשים שאני נותנת להם בלי לחשוב פעמיים. יש
אנשים שאוהבים אותי באמת, הרבה אנשים. הוא היה זר גמור, וגם די
מעצבן, אם יורשה לי להוסיף, ואני שונאת לחלק סיגריות, כן, יש
לי באג כזה, אם הייתי עומדת שם עם שקית ביסלי הייתי מכבדת אותו
בשמחה. אבל הוא רצה סיגרייה, סיגרייה!
אז הוא ביקש סיגרייה, ביג פאקינג דיל, מה בכלל דחף אותך להגיד
"לא" בכזו נון שאלנטיות? למרוד בגסות בחוקי הרחוב הישראלי?
כולם אחים של כולם, זוכרת?
לא חשבתי יותר מידי, אולי אם הייתי חושבת רגע...
מה זה משנה, יצא לי "לא" רבאק, יצא לי "לא". הופתעתי מהתגובה
שלי ובכל זאת עמדתי על שלי. בטוח יש לזה משמעות חיובית.
עמדת על שלך, פששש, איזו התרגשות. ועכשיו יש לך סיגרייה נוספת
בקופסא.
יש דרך לעשות את הדברים, יש דרך. שיקול הדעת שלך שווה לתחת. את
שומעת? לתחת.
נכון, אני טועה הרבה פעמים... אולי אני לא טועה בכלל. איך
יודעים מה הדבר הנכון לעשות? יש בכלל כזה דבר - הדבר הנכון
לעשות?
לא אין כזה דבר, לא נראה לי בכל אופן.
מה כל השאר עושים? חשבתי לרגע על מור, שתמיד עושה את הדבר
הנכון.
איך מור מחליטה מה לעשות? היא פשוט עושה מה שהיא מרגישה.
זהו, צריך לעשות את מה שמרגיש נכון.
או קיי, אז מה אני מרגישה עכשיו?
מבולבלת.
שיט, השיטה הזו לא עובדת עליי.
להתאמץ, לחשוב, אני בדרך כלל עושה מה שאני מרגישה?
אני בדרך כלל בכלל לא מרגישה.
איך התרחקתי מעצמי ככה?
אני רוב הזמן פועלת מתוך מה שאני חושבת שאני אמורה להרגיש.
אה אה! פריצת דרך.
מה פריצת דרך? שוב גיליתי שאני בצרות...
מה עושים?

בקרע שנפער לפתע בין מחשבה למחשבה, קלטתי שהנוף שנשקף אליי היה
זר.
לעזאזל, הייתי כל כך שקועה בעצמי שפיספסתי את התחנה.
הרמתי את היד ולחצתי על הפעמון, מתאפקת בקושי לא לתת לעצמי
צ'אפחה קטנה על המצח.
ירדתי בתחנה, מסתכלת בבהלה ימינה ושמאלה, מנסה להבין איפה
אני.
היה שם ספסל מתחת לעץ.
החלטתי להתיישב לרגע ולעשן סיגרייה. להרגע קצת.