"אין אלוהים בשמיים של אמסטרדם" צורח גגו ודוחף לאף את השורה
האחרונה שנשארה מסודרת על המראה בחדר שלנו.
"ומחוץ לאמסטרדם?" אני שואל ורפי מלביש לי אחת על הגב.
"אל תתחיל עם זה ארז" הוא מזהיר אותי.
ואני חושב לעצמי שלא רק אלוהים הפסיק לבקר פה. גם הזמן
הכרונולוגי נתקע איפושהוא ופסח על העיר הזאת.
אני מסתכל על שלושתינו במראה. מתחת לשש שורות חדשות שרפי הספיק
לסדר בזמן שהגיתי הגיגים אני רואה שלושה פרצופים מוכרים.
אנחנו צריכים להיות בני שלושים אם עזבנו את הארץ לפני שמונה
שנים בשאיפה לעשן איזו צינגלה, להתחכך בנשים חסרות מעצורים
ולחזור הביתה תוך שבוע, חיילים משוחררים שהספיקו לדפוק איזו
זונה או שתיים בחלונות האדומים של אמסטרדם.
אבל לא חזרנו, ספק אם אי פעם נחזור.
"בית זה עניין של תחושה, לא?" אני שואל ורפי נותן לי עוד אחת,
הפעם על הלחי.
"מה, החלטת להתפלצן עלינו עוד פעם ארז? דפקת איזו אקסטה לפני
הקוק?" שניהם צוחקים ואני חושב לעצמי שזה הבית שלי, גם אם אין
פה אלוהים בסביבה.
"גגו, יש לך יומולדת החודש, לא?" אני שואל. הוא מרים את הראש,
מסתכל עליי, הנחיריים שלו אדומים.
"אני אהיה בן עשרים ושלוש סוף סוף?" שוב הם צוחקים ואני מבקש
שיארגנו לי עוד אחת קטנה לפני שאני הולך לסגור עניינים עם
תומאס.

אני רוכב על האופניים שגנבנו לפני יומיים, חושב שהפעם הצליח
לנו ומגיע למקום שבו הכל התחיל.
הבית של אנה פרנק.
לא זוכר למה הגענו לשם. אני חושב שגגו, שאז עוד היה גיא, הבטיח
לאמא שלו תמונות משם או משהו, אבל הגענו לשם, לפני שמונה שנים,
מסטולים לגמרי ואז רפי התחיל להקיא כמו משוגע.
אני וגגו החלטנו שאין טעם להיכנס ככה לבית של אנה פרנק ובעצם
מזל שרפי נכנס לסרט רע והתיישבנו שלושתינו על ספסל ממול.
פתאום עבר בחור, נעצר וביקש אש. הוא פנה אלינו באנגלית ואמר
לנו שאם אנחנו בעניין, יש אחלה מסיבה היום בערב באיזה מועדון
והוא בכיף לוקח אותנו לשם.
זה היה היום הרביעי שלנו באמסטרדם, נשארו עוד שלושה ימים לטיסה
והחלטנו שיאללה, למה לא.
הבחור, שהציג את עצמו כתומאס הגיע לאסוף אותנו בערב מכיכר דאם
ולקח אותנו למסיבה מטורפת שלא היינו באף אחת שדומה לה אף פעם
קודם, לא בתל אביב ובטח לא ברחובות, שם גרנו.

זה היה רפי שלא רצה לקחת את הכדורים שתומאס דחף לשלושתנו לפה
אבל בסוף הוא השתכנע ולפעמים אני שואל את עצמי איפה היה אלוהים
במסיבה הזאת ולמה הוא לא עזר לרפי לשכנע אותנו לא לצאת למסע
הזה.
כבר אז אלוהים נמנע מלהגיע לאמסטרדם? או שאולי זו הסלקציה
במועדון שגם אם אתה אלוהים לא יעזור לך אם אתה לא מכיר את
האנשים הנכונים.

ככה זה התחיל. את ההמשך אני זוכר פחות במדויק ועם המון צבעים,
צורות וצלילים אבל תומאס שיכנע אותנו להישאר אצלו בדירה
שבועיים, ככה נחסוך את הכסף של המלונות והמסעדות ובעצם נחזור
לארץ אחרי שלושה שבועות ולא אחרי שבוע ובאותו הכסף.
אלו היו שבועיים מוטרפים, מלאים בנשים, מסיבות וסמים משובחים
וללא שום דאגה נראית לעין.
היום בדיעבד, אני חושב שיכלתי לזהות אותה, את הדאגה, מתגנבת לה
בסלקציה, לועגת לאלוהים שנשאר מאחור, מציצה עלינו במועדונים
הצפופים, בדירות הדחוסות, במיטות המים, מרוחה על הפנים של
הבחורות.

אני רואה את תומאס מגיע ומתיישב על אותו הספסל של לפני שמונה
שנים.
הוא מדליק סיגריה ואני מתקרב אליו.
לתומאס הזה קוראים בכלל ג'וני אבל מאז התומאס הראשון, המקורי,
אנחנו קוראים לכל אנשי הקשר תומאס. אני לא זוכר למה, אולי כדי
להנציח את תומאס ההוא, הראשון, שמת ממנת יתר של הרואין כשהוא
מאושר ונטול דאגות, או פשוט בגלל שאנחנו לא מצליחים לזכור את
השמות שלהם.
בכל אופן, התפקיד של תומאס הוא להעביר לנו אינפורמציה כמו מתי
יהיה המפגש הבא, באיזה סם מדובר, מה תופעות הלוואי שהם צופים,
ואם אנחנו צריכים להכין את הגוף שלנו באיזושהיא צורה.
אנחנו בתמורה מדווחים על החוויה במקסימום בהירות, ממליצים על
המינונים של המרכיבים - מה כדאי להוסיף, מה לגרוע, מקבלים
אספקה שוטפת של הסמים האהובים עלינו, שכר דירה וקצת כסף
מזומן.
הפעם זה נוזל. השם של הסם ייקבע בהתאם לסיטואציה שנייצר.
אני לוקח את הבקבוקון, מכניס אותו לכיס, עולה על האופניים
ומתחיל לנסוע לכיוון הדירה שלנו.
אני נזכר בתומאס הראשון, המקורי וכמעט מתגעגע אליו. לא יודע
למה, אולי כי הוא היה הכי נחמד מכולם, אולי כי אז עוד הצלחתי
לחבב אנשים סתם ככה, בלי שהם יבואו לי טוב באיזה טריפ.

אני עוצר בתא טלפון ומתקשר לדירה. גגו עונה לי.
אני אומר לו שייקח את עצמו ואת רפי ושיפגשו אותי ב 'דירה של
אליס' , זה השם של המעבדה, הכל מוכן.
אני סוגר את הטלפון ורואה אותה, את הדאגה, יושבת ממול, ב
Coffee Shop, מחייכת אליי.
אני מסתכל עליה, חושב כמה שהיא הזדקנה כשהיא מתקרבת אליי,
מעבירה יד על הלחי שלי ונעלמת פתאום, עוד לפני שאני מנסה לסלק
אותה.
אני עולה על האופניים ומחליט להגיע למעבדה ללא הסחות דעת
נוספות.
בדרך אני עובר ליד 'חנות הגבינות של יאן, ונזכר.
בערב שלפני הטיסה שלושתנו החלטנו להישאר בדירה. ארזנו את כל
המתנות שקנינו לכולם בבית במזוודות ורפי נזכר שהוא לא קנה שום
דבר לזוהר, החברה שלו, חוץ מזוג קבקבי עץ וכמה גבינות.
מוזר איך שהכל צף לי פתאום.
הבטחנו לו שיהיה מספיק זמן מחר בבוקר להסתובב עוד קצת ופתאום
הוא התיישב על הרצפה והתחיל לבכות.
אני לא יודע מה היה מבהיל יותר, לראות את רפי, הגבר, המ"פ,
החבר הכי טוב שלנו, בוכה כמו ילדה קטנה או לגלות שגם אנחנו
רוצים מאוד לבכות פתאום.
אז פשוט שתקנו אני וגיא והסתכלנו על רפי, מתבוסס לו שם בבכי
שלו על הרצפה, מועך את הגבינות המסריחות בידיים הגדולות שלו.
זה היה גיא שאמר את זה, בשקט וברצינות.
"אולי נישאר עוד קצת?"
רפי הרים את הראש שלו וכנראה שפתאום הוא קלט את עצמו כי מייד
הוא התרומם מהרצפה וניגב ידיים על המזוודה שלו.
"נשאר איפה?" שאלתי והלב שלי התחיל להשתולל משמחה ומהתרגשות
ומשאריות של אקסטזי.
"פה. באמסטרדם. נמצא לנו מקום משלנו".
"אבל מה עם זוהר?" מלמל רפי ואנחנו כבר לא הקשבנו לו כי כמעט
רצנו למטה למצוא את תומאס בבאר ממול להגיד לו שיארגן אותנו
להיום בערב כי התוכניות השתנו קצת.

למחרת, הזויים ונמרצים, עשינו את כל הסידורים הנדרשים כדי
להבטיח את מקומנו באמסטרדם.
אחרי טלפונים מבולבלים לחברת נסיעות, להורים של כולנו ולזוהר,
התיישבנו בCoffee Shop החביב עלינו, הורדנו כמה ראשים של חשיש
אפגני והתחלנו לחשוב, או שבעצם יותר נכון להגיד הפסקנו.
בערך בנקודה הזאת הכל מתחיל קצת להתערפל לי ואני באמת לא בטוח
מה קדם למה בשרשרת הנסיבות שהובילו אותנו לנקודה הזאת בזמן בה
אני עוד רגע ב'דירה של אליס' שם מחכים גגו ורפי לראות מה הבאתי
איתי הפעם.
רפי משתלט על העניינים וחוטף לי את הבקבוקון מהיד.
"יש לך מושג מה זה?" הוא שואל אותי ואני עונה שלא. ממתי יש לי
מושג.
גגו שואל אם לטפטף על העיניים או מתחת ללשון ואני מתחיל
להתעצבן ושואל מה נראה להם שאני - ד"ר הופמן או משהו? באמת
שאני לא יודע ומה כל השאלות האלה פתאום.
"אולי תישאר הפעם בחוץ, ארז? אתה נראה לי קצת רגיש במיוחד
היום" אומר רפי ואני חוטף לו את הבקבוקון מהיד, מזליף שלוש
טיפות לכל עין ועוד חמש מתחת ללשון ואומר "אולי".
גגו ורפי מתחילים לצרוח כמו מטורפים שהגזמתי ואני קולט שאף אחד
מהם לא נוגע בבקבוקון.
אני שואל אם אני הולך להיות שפן הניסיון היחיד היום ובזמן שאני
אומר את זה אני נזכר שבמילה הזאת בדיוק השתמש תומאס לפני שמונה
שנים בערך, שלושה שבועות אחרי שהגענו לאמסטרדם, כשהוא הסביר
לנו את מצב העניינים מעכשיו והלאה - סמים, כסף, נשים, הכל
בנדיבות, בתמורה לשירותינו כשפני ניסיון של מעבדת הסמים הגדולה
ביותר באמסטרדם.

אני לא יודע כמה זמן עובר בזמן שאני חושב על המילה הזאת, אבל
אני כן שם לב שבדיוק בזמן שגגו, רפי וכל החדר מתחילים להתמוסס,
אני רואה את הדאגה באה בריצה, גוררת אחריה את אלוהים ושניהם
מסתכלים עליי, מתנשפים.
כנראה שאני גמור לגמרי כי היא בכלל לא נראית לי מודאגת.
אני אומר לה שהיא עשתה אחלה  צבע בשיער ושאולי כדאי שאלוהים
ישתה איזה כוס מים, הוא נראה קצת חיוור, ושלמען השם, יזהרו לא
לדרוך על השפנים.
פתאום הם נעלמים שניהם ואני קצת לא מבין איך זה שנשארתי לבד
ומה כולם נמסים לי היום.
אני לא מרגיש כל כך טוב ורואה את האוויר יוצא לי מהגוף בקולות
נפיחה.
בזמן שאני ממהר אחריו לחלון, משם הוא ברח, אני חושב לעצמי כמה
לבן הכל במעבדה ואיך אפילו הצבעים החליטו להתחפף מפה.
אני פותח את החלון עד הסוף, מוציא את הראש החוצה ומסתכל על
השמיים.
והנה הוא שם, נראה צעיר בעשר שנים, קצת יותר רזה וגבוה, מתפנן
לו אלוהים.
אני מחייך לעצמי וחושב שהוא עשה דרך ארוכה הממזר אם הוא הצליח
בסופו של דבר להגיע לשמיים של אמסטרדם, עד שזה מכה בי.

אני כבר לא מתחת לשמיים של אמסטרדם.
אני מרגיש הקלה עצומה, אולי גם בגלל שהקאתי קצת תוך כדי המרדף
אחרי האוויר, אבל בעיקר כי כבר די הרבה זמן אני חושב שאולי אני
צריך שינוי.
אני מסתכל עליו שוב, שם למעלה, בשמיים, שיחזק אותי קצת עם כל
השלווה והגובה הזה שלו.
אז או שאני באמת כבר לא רואה בעיניים, אבל אני בן זונה אם
אלוהים בכבודו ובעצמו לא קרץ לי.
מעניין איזה שם הם יתנו לסם הזה.