היה זה ביום חורף, יום נעים שהשמש יוצאת ומפזרת את הערפילים,
לאחר ימים של גשם כששהיתי במיטתי עקב מחלת השפעת.

ישבתי על הספסל בגינה הקטנה שליד ביתנו, כשגבי מופנה וספר
בידי, כך שלא הבחנתי בזוג שהתיישב לידי עד ששמעתי קול של אשה,
קול צרוד ובוגר.
"סלחי לי הספר שאת קוראת מעניין"?
סובבתי את ראשי וראיתי קשישה נחמדה לבושה סוודר ורוד, חצאית
אפורה, גרביים קצרות ונעליים חומות. אשה רגילה למדי ולידה יושב
גבר לבוש בקפידה: נעליו מצוחצחות, ווסט בצבע אפור על חולצה
כחולה , מגבעת לראשו, נראה שקט ואפטי, בוהה בנקודה אחת  כאילו
לא קיים שום דבר או בן-אדם סביבו.

התנערתי, עניתי לה "כן , הספר די מעניין רק מה, שהוא קצת בוטה
יש בו דברים גסים וזה לא כל כך לטעמי".
"אוי! מה את אומרת." אמרה האשה, "אז בטח קשה לך לקרוא אותו."
היא נראתה לא שקטה מחפשת לדבר,  "אז אם כך, יש לי לספר לך משהו
שאני לא יכולה לספר לאף אחד, הבת שלי בחוץ לארץ ואפילו לרופא
אני מתביישת לספר":

"את רואה את בעלי זה שיושב לידי? הוא חולה, לא מבין דבר, לא
זוכר, לא מתעניין, לא מקשיב, ולא מדבר. אני מטפלת בו במסירות
אבל לאחרונה הוא התחיל להזכר בדברים משונים. לפני כמה ימים הוא
החליט שאני חשפנית ושאני צריכה להוריד את הבגדים והוא ממש
הכריח אותי, ואף הוריד לי אותם בכוח. ולא תאמיני - הוא הכניס
לי שטר של 50 לתוך החזייה והתחיל לצעוק 'בואי חמודה, שבי על
אבא - הוא יתן לך עוד.' וכך הוא החזיק אותי, הושיב אותי עליו,
והתחיל לקפוץ ולהתלהב כמו בחור צעיר.

"אתמול הוא החליט שאני רקדנית ואילץ אותי לרקוד על השולחן.
פחדתי ליפול - תארי לך אני בגילי על השולחן.  הוא צעק,
'תנענעי! תנענעי!' במזל לא נפלתי.
"הבוקר כששטפתי את הרצפה, הוא נתן לי מכה בטוסיק וכל המים
שבדלי נשפכו.

"אני לא יודעת מה לעשות, אני מפחדת לספר לרופא."

חשבתי לעצמי כמה מוזר, אולי עדיף בעל כזה מלחזור לבית ריק, או
כמו הבעל לשעבר שהיה בקושי מתייחס אלי.

הצעתי לה שתפנה לאחת האחיות שעובדות עם הרופא ותספר את מה
שעובר עליה כי אני מבינה שזה מאד קשה לה.

נפרדתי ממנה בתחושה מאד מוזרה, לא יכולתי להמשיך לקרוא יותר
בספר.