אז מה חדש בעולמנו היום? על פסגות יציבות מסתחרר אבק עדיין,
וחונק מקווי מים, חיבור עדין והבוץ נולד, מכסה שאריות אדמה
יבשה ונח לו עד הצהריים והשמש המתייצבת בין תילי הרים נוספים,
חושקת במים לעצמה, שואבת, מוצצת, משקה סביבותיה. השמש מאדה,
ובאדמה המכוסה סדקים נסדקים, והאוויר נמלט החוצה אל חבריו
הצעירים, אוסף איתו שאריות מן האדמה העתיקה שכוסתה, טוחן אותם
לאבק ויוצא אל עבר ההרים לתת בהם אותותיו עם האבק, מסתחרר
ותוקף מקווי מים.
שלמות, ללא ספק.
מערכת אקולוגית שנוצרה ללא ספק בידי מוח מושלם, אינסופי, יודע
כל.
הנוכל לבטוח באל שיצר דבר כה קבוע המתאזן כל הזמן? הנוכל לבנות
לו אינטרסים? הרי הטבע נשאר כמות שהוא לא כן? גם האדם נוצר
בצלמו של אלוהים מן ההתחלה, וללא ספק לעולם היה אדם בצל הבחירה
בין טוב לרע, כל עוד סרב ללמוד, לחשוב, לתהות, ומילא אחר
מצוות. משעמם, חסר מעוף ונתון לחסדי השליטים התיאולוגיים.
ולאורך ההיסטוריה ידענו עונשים גדולים - אסונות, יצירות
נוראיות של בני אדם נוראים לא פחות, סובייקטיבי אך נתון
להכללה. והיום? עונשים אנו לא רואים, תמורה לחטאנו, להדלקת האש
בסוף שבעת ימי השבוע, למק'דונלדס? עונשים? סימנים? או שמא
איננו מפרשים אותם כהלכה? ובכן הלא מקומם של סימנים להיות
ברורים?
מה אם אלוהים, אותו מוח גאוני שיצר את השלמות, השתעמם לו
בינתיים מהקיום הצפוי שלנו, המתעקש ליצור לעצמו עוד ועוד
כללים, אתיקה, מוסר ונורמות? מה אם אלוהים החליט לתת לנו
לזרום, מה אם הוא שמח על המרד שלנו בדת שהחזיקה אותנו חזק חזק
עד היום, כמשמעות החיים והקיום שלנו על האדמה? מה אם אלוהים
משועשע ואוהב אותנו כמורדים?  מה עם המשמעות שעממה את כולנו?
מה אם אלוהים רוצה שינוי?
אנחנו רוצים, הלא כן? ואנחנו נוצרנו בצלמו, והבחירה נתונה, בין
טוב לרע. אז אולי הבחירה הנתונה לנו היא אותה הבחירה הנתונה
בפני האלוהים, ואולי אלוהים בחר כמונו. מה אם אלוהים בחר ברע
מן הטוב, ואנחנו פשוט לא יודעים את זה עדיין, כי גם אנחנו
בחרנו את אותו הדבר?
מה אם אלוהים בחר מזמן ברע, והספיג אותנו באש וגופרית תחת
עונשים כבדים על כל חטא קדמון, וכעת הוא בחר בטוב, לשבת, להרגע
ולצפות בנו בשעשוע, בעת שאנו מחפשי הסברים? בעת שאנו ממציאים
אמיתות? בעת שאנו שוללים את קיומו?
מה זה "צלם" בכלל?