כן כן, אני יודעת, זה בטח נראה כמו רוצחת על כסא חשמל שמנסה
לקבל חנינה, או לכל הפחות לעורר אהדה ורחמים, אבל אני לא גרועה
כמו שזה נשמע.
אף פעם לא בגדתי באף אחד, אני לא מסוגלת. במיוחד לא בחבר שלי,
שהוא בערך הבן אדם הכי מקסים בעולם, ואני בחיים לא אוכל לפגוע
בו.
אז מה הופכת אותי לבוגדת?
כידוע, יש פער בין המחשבה והמעשה, ולצערי, אני חושבת על זה
יותר מדי.
מי היה מאמין שמאחורי החזות המלאכית והתמימה, השיער הבלונדיני
הטהור והעיניים הכחולות, מסתתר לו מוח ערמומי, שחושב בקדחתניות
נחרצת על בנים?
זו לא אשמתי שיש כל כך הרבה מהם בעולם, ושתמיד הם צצים כשיש לי
חבר, וזו לא אשמתי שהם נראים כל כך טוב, ושהם מתחילים איתי...
ואני לא אשמה שהם נכנסים לחלומות שלי בלילה - זה התת מודע, לא
אני...
אז אולי זו קצת אשמתי שכשאני יוצאת לדיסקוטק עם החבר שלי, אני
רק מקווה שהוא יתפוס ממני מרחק לכמה רגעים, ויאפשר לבנים אחרים
להתחיל איתי...
וזו בטח גם אשמתי שלא חשדתי שמשהו לא בסדר איתי כשנדלקתי על
החבר הנוכחי שלי עוד כשהייתי עם החבר לשעבר.
אבל זה המוח שלי, המחשבות שלי - אני לא שולטת בהן. אילו
יכולתי, בוודאי לא הייתי בוחרת לחשוב מחשבות בוגדניות.
כל כך קשה לי לכבול את עצמי לאדם אחד, למרות שאני באמת אוהבת
את החבר שלי. אבל הנפש שלי, כמוני, היא קלסטרופובית, וחשה
כלואה. קשה לי להיות רק עם אחד,כשיש מבחר גברים נהדרים בחוץ.
לבגוד זו לא אופציה. להפרד גם לא. למרות הכל, זאת באמת אהבה.
כמה פתטי... אני, המרשעת, הופכת עצמי לקרבן וזועקת לעזרה.
והוא? - הוא לא יודע כלום, ולעולם לא ידע, כי מי יחשוד שמתחת
לחזות המלאכית הטהורה מסתתרות מחשבות בוגדניות?