נפגשים שוב, וכבר בקושי מזהים, הוא כלל לא מבחין בי ואני כאילו
מתעלמת.
מגישה תה חלש ומתוק למישהו אחר, לא עוד שחור, חזק וכפית סוכר
עם עלות החמה.
והוא נדהם כשאני מציעה עזרתי, הוא בכלל לא מבין שזה רק
בשבילו.
הוא בכלל לא מבין שמיהרתי להגיע לא בגלל השעה ולא בגלל השנה
החדשה ואף לא בגלל הנשיקה. רציתי לראותו לפני שתיפול עליו
השינה וילך לחפש לו מיטה.
חיכיתי, חיכיתי, בכיתי, בכיתי, עד שקסם הלילה כישף את כולם בסם
השינה.
אז קרבתי אליו חרש, שפת גופו פינתה לי מקום לצידו... אנחנו נגד
כל העולם...
הבטתי בעיניו הכחולות והזלתי דמעה.
הוא כבר הספיק להתעדכן בי ואני עליו לא שואלת, אני מתביישת.
וכך מדברים בשתיקה עד שמתחלפים אנשים ואני נאלצת להתפנות
לחדשים.
הדקות הקטנות והמועטות כל כך...
אני מתעסקת בדברים אחרים, כל כך הרבה דברים אחרים, רק לא להביט
בו, רק לא להראות לו ששום דבר לא השתנה, בקלילות אני מרחפת מפה
לשם, רק לא אליו.
פתאום הוא זורק "להתראות" -  עצירת פתע בזמן.
"מה אתה הולך?"
"אני חייב" הוא מסביר.
מלווה אותו לרכבו, אוספת מספר דקות בדרך.
והוא ספק שואל ספק אומר שהשתניתי ושהכול מסביב גם.
אני מנסה לשכנעו שאצלי הכול אותו דבר ולא מספרת שכבר יש לי
כרוב חדש, שאני ואולר כבר חברים טובים ולא אויבים ושבקרוב אני
עוזבת לגדולה. את זה הוא כבר גילה לבד.
ממשיכה ומנסה לשכנע את עצמי שלא חלף לו זמן היריון וכבר כסא
תינוק חדש יושב בתוך רכבו... ממשיכה ומנסה עד שהוא הולך.
רק כשמזווית העין אני רואה את רכבו מתרחק, כאילו כל הזמן שלא
נפגשנו חולף לנגד עיני בשנייה אחת, ואני נזכרת מי אני ושוב
הכול כרגיל ואני כבר לא מסתירה את השרביט שבידי.