וכשהוא נוסע... את לא חושבת, לא מודאגת, חרדת נטישה לא באופק,
וקוליות היא הניק המוצהר והחדש שלך... אז זהו, שלא.
הוא נוסע. ארבעה ימים בסה"כ, מה הביג דיל, חופש מהעבודה,
מהחיים, לא ממני (אבוי לו). נוסע לhometown הפרטית שלו,
הקריות, שם שוכן לו עולם מקביל חי ופועם לעולמנו הבועתי והפרטי
פה בת"א. יש שם הורים שרואים פעם בחודש, חברים ישנים שמחציתם
מובטלים ועבורו בטלתם נראית כמו שלט ניאון מפתה אל מול חייו
המבורגנים למשעי, שם יש אהבות לא ממומשות... שם יש הרבה!!!!
ואני? לא שם. לא, לא. אני כאן במקום מגוריי האורבאני, מנסה
להוציא מהבוידעם את עולמי האינדיבידואליסטי, הפרטי,
(הקיים?)... אך לשווא. הוא לא שם. שדים יש בשפע, וחשה איך לאט
לאט במקום חיוך רגוע של "סע לשלום" מתמלאות עיניי הבעה מבעיתה
שקורעת את פניי ומספרת לו: לאאאא!!!! אל תיסע, אל תלך. ואם לא
תתקשר כל רבע שעה? מה אתה עושה עכשיו? כשאתה לא מתקשר? ואם
הספייס הזה יסגור עליך ולא תמצא את הדרך אליי חזרה, ואם חבריך
המובטלים יציעו לך משרת מנהל בכירה בנבחרת המצומצמת, זה בהחלט
יקרוץ לך יותר מאשר פקיד זוטר "בבעלנד" שבעולמנו הצר, רווי
אוברדרפטים, פקידות בנק צ'ילבות, עבודה שמתחילה ב 8:00,
וביציאות קינקיות לסופר ג'מבו זיל הזול... ואם ההיא הלא ממומשת
תעשה קולות של חתולה לא מסופקת ותעפעף אליך, היא בטח תיראה
הרבה יותר נזקקת לטיפול, מאשר אני העזובה, בפיג'מת פלנל ושיער
של בוקר כשידיך סבוכות בו ללא יכולת להימלט מהקשרים. ואם אני
לא אהיה שם כדי להזכיר לך אותנו... כך מתנהל אורח חייה של
קונטרול פריק עם חרדת נטישה בדרגה מתקדמת.
ואתה, ששמעת את הגיגיי רק דרך מבט עיניי, מביט במבט סלחני
ואמפטי ובטון יקר אומר לי: מותק את יודעת, גם את יכולה לקחת לך
סופ"ש עם אביגייל ולנסוע לכן רק שתיכן לבד לאילת. ואני מרגישה
כפייתית מרגע לרגע, כי אני כ"כ לא רוצה. סופש"ים רבים מידיי
היו לי עם אביגייל, יקרים מפז אך רבים. סופ"שים רבים כ"כ היה
לי אותי עם סרטי הוידיאו והפופקורן הבלתי נגמר, סופ"שים רבים
של זיונים אינסופיים, של בהיות חסרות פשר אל מול הים, מנסה
לחפש הארה בכל התנפצות גל על מדוזה, והמקסימום שהגעתי זה אל בן
אנד ג'ריס בטעם ניו-יורק מתחת לטיילת.
אני רוצה להיות אותה אחת ששוכחת להתקשר, זאת שזורקת לך "כרגע
אני באמצע משהו ותיכף אחזיר לך צילצול, מאמי". רוצה להגיד לך
שהלכתי לישון אתמול בארבע לפנות בוקר כי לא שמתי לב לשעה, היה
ערב מצחיק נורא... ולהגיב ב "אהה, אתה תגיע רק מחרתיים, אני לא
אהיה בבית, טוב ניפגש בערב." אבל אביר שלי, אני לא. אני סופרת
לאחור את השעות מהרגע שנפרדנו, לובשת את הטישרט הגדולה שלך,
בודקת אם הפלאפון תקין, וברגע שאתה מגיע לא מסוגלת אפילו
להעמיד פני עסוקה, נרדמת עם הכרית שלי מחובקת בתנוחה הכי פתטית
בעולם. ורוצה לקוות, שאני החתולה המפתה, העבודה המגניבה, החברה
הכי טובה, והעיר הכי מטריפה שלך, והקריות זו הפילגש ההיא
לסופ"ש מחיזור גורלי, שרק החזירה אותך אליי בהילוך איטי.