וינונה ריידר התעוררה מוקדם מהרגיל, מציצה בעצלנות ישנונית
בתקרה הלבנה שמעליה. לאחר כמה דקות נוספות של נמנום, ובתום כמה
דקות נוספות של התפנקות במיטה החמה קמה בחוסר חשק ופנתה לחדר
האמבטיה. לאיטה הציצה בראי ונזכרה כי מתוכנן לה באותו יום
ביקור בבית חולים לחולי נפש כהכנה לתפקיד בהצגה חדשה ומבטיחה.
מלאת סקרנות וציפייה, מיהרה להתרחץ ולהתאפר, לבשה בגדי יום
פשוטים, יצאה מביתה, וכעבור זמן קצר כבר הייתה בשערי
בית-החולים.
בעיני רוחה ציפתה להגיע לטירה מסורגת ומלאת מסתורין, שממנה
בוקעות צעקות מקפיאות דם מלוות בהד מצמרר, אך המציאות בה נתקלה
הייתה אפורה ויומיומית - להפתעתה עמדה מול חזית בניין
בית-חולים משעמם ושגרתי, חזיתו צבועה לבן בוהק ומוקפת דשא
מטופח.
חוששת ומסוקרנת פסעה לאיטה ונכנסה לאולם הכניסה. האחות בדלפק
הקבלה קיבלה את פניה בחיוך, והפנתה אותה לעבר משרדי הנהלת
בית-החולים.
מנהל בית החולים - דוקטור כהן שיצא ממשרדו כדי לפגוש בה שבר גם
הוא עוד מיתוס בדבר פסיכיאטרים תמהונים ומגודלי שיער -  בניגוד
לדמות הגרוטסקית אותה ציפתה לפגוש, עמד מולה אדם מבוגר,
בסביבות גיל הפרישה, לבוש חליפה דהויה ומשקפי קרן עבים.
-"בוקר טוב וינונה, אני שמח לפגוש בך".
-"תודה, גם אני שמחה להיות כאן".
-"אפשר לבקש את חתימתך? נכדיי אינם מרפים ממני בעניין זה, ולא
יסלחו לי אם אחזור בערב בלעדי עדות כי פגשתי בך".
-"ודאי דוקטור כהן".
וינונה חתמה לדוקטור על גבי פיסת נייר שהגיש לה, ולאחר מילות
הנימוסים הרגילות החלו לסייר בבית-החולים ובמחלקותיו השונות.
בתחילה נראה הביקור כשגרתי. דוקטור כהן ליווה אותה במסדרונות
ובאולמות, מסביר ועונה על שאלותיה, הבעת פניו ממחישה את גאוותו
וסיפוקו מעבודתו.
היה ברור כי כל עובדי בית-החולים חולקים לו כבוד רב כשמבטיהם
המעריצים נתלו בהם כאשר חלפו ועברו לידם.
ארוחת הצהרים נערכה בחדר האוכל המשותף לחולים ולסגל. למרבה
הפתעתה גם החולים הסועדים שברו את המיתוס האחרון ביחס לחולי
נפש - חדר האוכל היה מלא מפה לפה באנשים רגילים למראה. באם
הייתה נתקלת בהם ברחוב, לא הייתה מנחשת כי קיימת בהם הפרעה
כלשהי. הרי זה מובן, שיננה את הסברו של דוקטור כהן - ההפרעות
נמצאות בתוך מוחם של החולים ולא במראם או בהתנהגותם.
לאחר הפסקת הצהרים המשיכו בסיור במחלקה הסגורה שעניינה את
וינונה יותר מכל בשל העובדה שהתפקיד המיועד לה בהצגה הינו חולת
נפש במחלקה סגורה.
המראות במחלקה זו היו קשים. החולים נראו והתנהגו מוזר - חלקם
תלו בה עיניים בורקות, מזילים ריר. מקצתם התנועעו לכאן ולכאן
בתנועות שגורות וחוזרות, ונראה שהם חוזרים על אותה תנועה כבר
שעות רבות, ואילו קבוצת חולים אחרת ישבה בצד החדר ובהתה בתקרה.
לפי הסברי הדוקטור, אלו החולים הנתונים להשפעת תרופות הרגעה
חזקות המנטרלות אותם מן העולם - לטובתם הם.
הם כבר היו בדרכם החוצה מן המחלקה שזעזעה את וינונה, כאשר שמעו
מאחוריהם צעקות עזרה. הייתה זו אחות שהתקשתה להשתלט על אחד
החולים שהחל להשתולל ולהתפרע באחד האולמות.
דוקטור כהן צעק לוינונה לא לזוז ממקומה, ורץ לכוון האולם.
בתחילה קפאה וינונה על מקומה רועדת מפחד, מצפה שהדוקטור יחזור
אליה במהרה. לאחר מספר דקות, כששכך הרעש, אך לא נשמעה כל תכונה
מהחדר, פקעה סבלנותה, והיא החלה צועדת לאיטה בכוון פתח היציאה
מהמחלקה.
-"לאן את הולכת?"
השאלה באה מכוון אח גברתן שעמד בכניסה לאחד החדרים ותלה בה מבט
מאיים.
-"אני רוצה לצאת וללכת הביתה".
-"את לא הולכת לשום מקום".
-"אינך מבין, אני בביקור עם דוקטור כהן. אני לא חולת נפש".
-"בטח בטח, ואני האחות תרזה", ענה לה האח בלגלוג.
-"אני וינונה ריידר, אתה לא מכיר אותי מהטלוויזיה??"
קולה של וינונה החל להישבר, ופחד איום ועמוק החל  משתלט עליה.
-"ודאי שאני מכיר אותך, ואת לא הולכת לשום מקום" אמר האח כשהוא
תופס בידה של וינונה ומושך אותה בתקיפות לכוון אחד החדרים.
פחדיה של וינונה החלו להתממש. בבוקר השתעשעה בהומור במחשבה מה
יקרה אם לא תוכל לצאת מבית-החולים מאחר ויחשבו שהיא חולה
ומשוגעת. עוד בבוקר התייחסה למחשבה זו בחיוך של התלוצצות.
-"דוקטור כהן... דוקטור כהן..." החלה לצרוח במלוא הגרון.
אף אחד לא בא לעזרתה. האח הכניסה בכוח לחדר, הטילה על המיטה
שהייתה מונחת בפינה, וברצועות עור התלויות לצידי המיטה קשר את
זרועותיה ורגליה בחוזקה רבה, מנטרל כל יכולת תזוזה.
כשסיים את מלאכתו, הסתכל עליה במבט מנצח -
- "וינונה איידל כאילו...".
וכך, מצחקק לעצמו, כאילו המציא הרגע בדיחה מוצלחת, יצא את
החדר, משאיר אותה לנפשה עקודה וחסרת ישע.
וינונה חשה בודדה ומבוהלת, צורחת מלוא גרונה. במהרה נצרד קולה.
היא הבינה כי הצעקות אינן מעוררות כל תשומת לב בתוך כל ההמולה
במחלקה. בקושי רב השלימה עם העובדה כי דוקטור כהן לא ישוב
להצילה בקרוב, אך הכוח  שעדיין נשאר בה, והפלצות שבמצב אליו
נקלעה גרם לה להמשיך ולצעוק צעקות צרודות, חסרות הגיון ופשר.
לאחר כמה דקות נוספות, או אולי שעות רבות, נכנסה לחדר אחות
ומזרק בידה. ללא היסוס תקעה את המחט בזרועה של וינונה, והזרימה
לגופה חומר הרגעה שערפל את חושיה והעביר אותה לעולם אפל ונטול
חלומות... היא נרדמה, נפלה לתוך שנת משוגעים...
האחות המשיכה להזריק את כל תוכן המזרק עד אשר הייתה בטוחה כי
המנה תספיק להשתיקה עד למחרת בבוקר.

בבוקר המחרת התעוררה מרלן דיטריך מופתעת - מדוע היא קשורה
למיטתה?