כל הנסיעה לא הפסקתי לרעוד,
המחשבות על עתיד איתו גרמו לי להרגיש מטומטמת
בכל תחנה שהאוטובוס עצר כמעט וירדתי...
מי יודע מה יהיה?
איך נתתי לזה לקרות - אני לא יודעת.
האם זה היה בעיקר הרצון הנואש שלי לקרבה, או אולי זה היה הוא?
הגעתי למרכז העיר. מישהו צלצל בפעמון לפני וגרם לי לתהות אם זה
היה סימן בשבילי שעדיף לא לרדת...
נשיממממה ויורדת.
לא היו לי פרפרים כאלה מאז "המיטולוגי"... אולי גם זה סימן?
סימן רע, רע מאוד.
די. אסור לחשוב יותר מידי אחרת מרוב פחד אני אשב כל היום בבית
ולא אעשה כלום!

באמצע העיר ואין איש ברחוב.
אלוהים, אם הוא פה עכשיו ורואה אותי, אני כבר לא יכולה
להתחרט.
נצמדתי מהר לצידי הרחובות, לא להיות במרכז, אני זאת שצריכה
לראות אותו ראשונה.
הייתי צריכה תזכורת למה אני שם וקראתי הודעה שהוא שלח לי עם כל
ה"פוקית" וה"בוביקית" וחייכתי כמו מאוהבת, אנחה.
לא אכפת לי, אין לי מה להפסיד.
או שזה יהיה טוב או שלא, בכל אופן אנחנו לא יכולים להמשיך ככה
בלי להיפגש, להכיר אחד את השניה מרחוק ולהתחבא מאחורי הטלפון.
נו...
איפה הוא?
אם הוא לא פה אני רוצחת אותו!

הו איך שהוא הרעיד אותי...
נגיעה קלה מאחור, לאורך הגב וחיבוק עוטף שמגיע עד ללב.
התסובבתי סמוקה ומחוייכת, נשמתי נעצרה וכל גופי היה זקוף,
"היי" אמרתי ללא קול
"מממ את עם הקול שלך" התפנק.
היינו קרובים, כ"כ קרובים שהכל הפך מטושטש חוץ מזוג עיניים
כחולות וחיוך של שובר לבבות,
ליטפתי את פניו הרכים, חפנתי את ידיי בתוך השיער שלו ונצמדתי
אליו חזק.
נשמתי את ריחו עמוק ואז לראשונה הרגשתי את הגב שלו, העצור הזה,
הכואב, הבודד...
"תרפה" לחשתי והבטתי לתוך עיניו.
הוא הביט בי במבט עצוב ונאנח "איך" שאל.
סובבתי את גופו לאחור והכנסתי את ידיי הקרות לתוך חולצתו
הירוקה, גבו היה חם והוא התענג על המגע.
"תנשום עמוק"
"מאז שהכרתי אותך אני נושם עמוק כל היום" התחכם
עצמתי את עיניי והתחלתי ללטף, עברתי על כל צלקת, מנשקת ושואבת
את הרעל ממנו,
הרגשתי את הבליטה שהותירה אימו, את השקעים שנותרו מאביו, את
הגב העליון הקשה מפצעים שלא ידעתי עליהם ואולי גם לא אדע.
עיסיתי את כולם באצבעותיי עד שהרגשתי איך לאט לאט הם נשפכים
ממנו, מתנדפים לאוויר ונעלמים,
גבו החל להזדקף, שריריו הורפו ועורו הפך רך ורענן, כשהגעתי
לצוואר כל גופי העליון היה בתוך חולצתו, הצמדתי את ראשי לגבו
והקשבתי לליבו שדפק עד אלי.
הדופק היה מהיר ולא סדיר "תנשום" אמרתי שוב "ביחד איתי"

העברתי את ידיי אל חזהו וחיבקתי את נשמתו, שנינו לקחנו נשימה
עמוקה ושיחררנו את העבר, הדופק שלי התחבר לשלו וידעתי שלעולם
לא אוכל לעזוב אותו.
"את משהו, את יודעת?" אמר לי, לקח את ידיי ונשק להן.
הוא הוציא את ידיו מהשרוולים והכניסם לתוך חולצתו, הסתובב אלי,
וכששנינו בתוך החולצה שכמעט נקרעה, קרב אותי אליו, הביט בי
ארוכות כמו גמע כל תו בפניי ואז נשך קלות את שפתי התחתונה
ונישק אותי כמו שרק הוא יודע...

"בואי" אמר לי בחיוך
"לאן?" שאלתי וענן קטן חצה לרגע את השמיים
"לאן שתרצי, פשוט מתחיל לרדת גשם"

אנחה