"מאיר, דופקים בדלת", מלמלתי.
"מאיר".
"מאיר", טלטלתי אותו. מה השעה, לעזאזל.
"הם ילכו", טען בהגיון ששמור רק למאיר של שעה שלוש בלילה.
השתכנעתי.
הדפיקות התגברו.
"מאיר", "מה?", "זה נשמע דחוף", "טוב, רגע".
אחד הדברים הטובים בלהיות בהריון הוא שאין ויכוח על מי קם
לפתוח את הדלת.
"זאת נופר", צעקתו של מאיר מהסלון התערבבה לי בחלום המחודש.
"תגיד לה שהיא לא נכנסת בלי ג'וינט", פלטתי, ומיד ראיתי את
נופר מתנשפת בפתח החדר. "אני צריכה קונדום, מהר", לחשה.
"קונדום?", "כן, נו, יש לך?", "אבל חשבתי שאת ואילן עשיתם
בדיקות", "כן, אבל", "נופר!", "יש לך או אין לך?", חיוך ממזרי,
קריצה מוכרת, גבר חדש, "נופר, אם היו לי קונדומים הייתי נראית
כמו שאני נראית?", רטנתי, "אם את נראית ככה סימן שלא השתמשת
בקונדומים שיש לך", "אבל אין לי", "נו, תשאלי את מאיר", "תשאלי
את", "מאיר אני צריכה קונדום", בושה אף פעם לא היתה לבחורה
הזאת, את הסוף כבר לא שמעתי, לילה טוב.

"בוקר טוב", "מה כל כך טוב בו ?", "מישהי קמה על רגל שמאל".
"אני במיטה, אתה לא רואה שעוד לא קמתי ?", "מה קרה ?", "כלום",
"נו, קוקי, מה קרה? תספרי לי", "כלום, באמת כלום, יש לי
בחילה", "אולי תלכי לרופא", "אני הולכת לרינה", "לרופא אמיתי",
"זו רק בחילה, אני בהריון זוכר ?", "כן, אבל את כבר בחודש
חמישי", "טוב אם זה ימשיך אני אלך", "אני דואג לך", "אני
יודעת", "טוב קוקי אני צריך ללכת לעבודה", "תלך, תלך, אל
תדאג", "אני אשתדל לחזור מוקדם".

רינה שאלה אותי אם אני אוהבת אותו. איזו שאלה טפשית. מה היא
חושבת, שהתחתנתי עם גבר שאני לא אוהבת? שנתתי לסתם גבר להיות
האבא של הילד שלי?

צלצול בדלת, "רק רגע", כבר מאיר חזר? נופר. חיוך, חמודה. "איזו
חמודה את עם הבטן", "איזה מתוק הוא", "הלוואי שהיה לי גם כזה",
"איך תקראי לו?", "ממש מתוק", "איזה כיף לך", "אני כל כך
מקנאת", את יכולה לסחוב אותו במקומי, "להכין לך תה?", "לא את
תשבי, אני אכין", "ראיתי כמה זמן לקח לך לפתוח את הדלת, שלא
תתרוצצי בכל הבית בשבילי", "פשוט הייתי במיטה", "אני מצטערת אם
הפרעתי, אם את רוצה לנוח אני יכולה ללכת", "לא, לא נחתי",
"קראת את הספר שהשאלתי לך?", "לא, עשיתי ביד", "כמה סוכר?,
"שניים", "שיהיה עוד אחד גם בשבילו", "תודה, חמודה".

בלילה מאיר שאל איך היה אצל רינה. "כרגיל". "מה אתן עושות
שם?", "מדברות", "נו, ויש שינוי?". "שינוי ? לא יודעת". "אז
בשביל מה את הולכת?" "אם אתה לא רוצה אני לא אלך", "את יודעת
שזה לא מה שאמרתי, עכשיו אחרי שקיבלתי את הקידום אנחנו יכולים
להרשות לעצמנו את זה", "אבל בכל זאת אתה לא רוצה שאני אלך".
"אני רוצה שתעשי מה שטוב לך". "גם אני", "לילה טוב".

חזרתי לשחות בבריכה, ולרגע הייתי שוב משוחררת. אני שוחה במסלול
הימני, המהיר ביותר, מגבירה את הקצב, ומגבירה עוד, חותכת את
המים, התנועות מושלמות, המים עובדים בשבילי, קצף מסביב, אני
חפשיה, שחיינים עוצרים באמצע המסלול להסתכל עליי, קהל מתאסף
מסביב ומסתכל עלי בפליאה, למה הם מסתכלים, הקצב מתגבר, אני
עולה לקחת אוויר, פתאום אני נמשכת למטה, הבטן מושכת למטה, אני
לא עולה, אני מנסה לעלות ולא מצליחה, אני לא נושמת, נחנקת, לא
עולה, "קוקי", אני שומעת קול, אני במערבולת, לא יודעת איפה זה
למעלה, "קוקי", יד מושכת אותי, אני מתנגדת אבל היא מושכת חזק,
"קוקי", אני שוב באוויר, משתעלת, נושמת, משתעלת, מסתכלת - זה
אילן, האקס של נופר, מה הוא עושה בבריכה, משתעלת, הוא הציל
אותי, "קוקי", מתעוררת. "קוקי, מה קרה?" מאיר שואל, מוחה לי את
הזיעה, אני משתעלת, הוא טופח על הגב, מכין תה, "מחר בבוקר תלכי
לרופא", חוזר לישון.

רינה אמרה לי שזה מקרה קלאסי של חרדה לפני הלידה, ושלא צריך
להלחץ. שאלתי אותה אם ארבעה חודשים זה נחשב לפני הלידה. היא
אמרה שבטח, ושזה לא המקרה הראשון. נלחצתי עוד יותר.

קבעתי עם נופר ללכת לעשות קניות לצ'וצ'ו. נכון שחודש חמישי זה
מוקדם אבל נופר אמרה שזה יעשה לי טוב, וחוץ מזה זה כל כך כיף
שהיא חייבת ללכת איתי לפני שמישהו אחר יתפוס לה את התפקיד. כל
העולם עומד בתור מאחוריה. "מה נקנה?", "לא יודעת, אולי עגלה,
בגדים, צעצועים, מה שיש". "איפה נקנה?", "ראיתי כמה דברים בשוק
הפשפשים", "בשוק הפשפשים בשביל תינוק?", "בטח, כל התינוקות
יידלקו עליו".

בשעה ארבע צלצלה בדלת. "קצת מאוחר", "מצטערת, רק עכשיו
התעוררתי", "מה זה?", "תראי איזה קעקוע מגניב יש לי", "קעקוע
חדש בגילך?", "מה יש", נעלבה, "סליחה לא התכוונתי, הוא ממש
יפה", "בואי תכנסי, תשבי, לעשות קניות כבר מאוחר, מה את
מספרת?", "שום דבר", "מה העניין עם אילן?", "שום דבר", "אז
למה", "תראי, נו, הוא בן עשרים ושמונה", "מה הבעיה?", "פשוט הם
לא מבינים, בגיל הזה", "מה הם לא מבינים ?", "שפעם אחת בלילה
זה פשוט לא מספיק", "לא מספיק? מאיר חושב שפעם אחת בחיים זה
מספיק", "לפחות הפעם הזו הצליחה לו", "מצחיק מאד". "אז בן כמה
החדש?", "עשרים ושלוש", "עשרים ושלוש?", "מה יש?" "אני לא
מאמינה, הוא ילד", "ככה אני אוהבת אותם".

רינה שאלה אותי אם אני רוצה את הילד. איזו שאלה טפשית. מה היא
חושבת, שנכנסתי להריון בטעות? הרי סיפרתי לה כמה מאמצים עשינו
בשבילו. חוץ מזה, היא מכירה אשה בת עשרים ותשע שלא רוצה ילד?

בלילה מאיר שאל איך היה בקניות. "לא הלכנו", "יותר טוב, עדיף
שתנוחי", "אני כל הזמן נחה", "קוקי זה לא עוד הרבה זמן, ואת
יודעת כמה זה חשוב", "כן אני יודעת", "תלכי לישון קוקי", "לילה
טוב".

רינה שאלה אותי מתי החלטנו לעשות ילד. "שנה אחרי החתונה.
כלומר, החלטנו מראש, לפני שהתחתנו, שככה זה יהיה". "מתי החלטתם
להתחתן?", "אני לא זוכרת בדיוק, זה נהיה ברור באיזשהו שלב".
"איך הוא הציע?", "בחופשת סקי בשוויץ", "וידעת שהתשובה היא
כן?", "בטח, אחרי חמש שנים יחד לא יכולתי לחשוב על אף אחד
אחר", "וידעת שהוא בשבילך לכל החיים?", "זה חתונה לא?", "לא
בהכרח", "מה את אומרת, שנתגרש?" "אני לא אומרת", "איזה רעיון
טפשי, יש לנו תינוק שכחת?"

שוב שחיתי בבריכה, הפעם לאט, שחיית גב, צפה, נהנית מהשמש,
מהבטן שאיננה. עוצמת עיניים, נכנסת לקצב, השמש חודרת מבעד
לעפעפיים, מתהפכת, חתירה, המים נוצצים, צעקה, מאיפה זה בא,
הצילו, מסתכלת סביב, הצילו, בקצה הבריכה תינוק מפרפר, הצילו,
לרגע נראה שהתינוק טובע אבל הראש שלו מעל המים, הראש ענק, הגוף
ממשיך לשקוע והראש נשאר מעל המים, הצילו, אני שוחה לעברו,
הצילו, אני צועקת, חותרת בכל הכוח, הצילו, הראש גדל, הגוף נעלם
במים, הראש מתנפח, נראה כאילו הראש מתקרב אלי, אני מתעוררת,
הצילו, עוד פעם נופר והצעקות שלה, בטח שומעים אותה בכל הרחוב.