סיפורנו מתחיל בשנת 2003 בחודש מרס. לילה. סופה מנשבת בחוץ,
ריחות האחים הבוערים ממלאים את האוויר. כלב קשור משתולל, מילל,
צלילי השרשרת  שלו מעבירים בי צמרמורת. קר לי בכפות ידיי, שערי
פרוע והעיר זרה לי.

אתמול טיילתי קצת באזור בכדי להכיר אותו מעט. רחרחתי אחר דרכי
קיצור ומכולות שכונתיות, מנסה לא להראות זר ללא הצלחה. לפתע
עיני קלטו מישהי מוכרת. לרגע חשתי פחות זר אך לא הצלחתי להעלות
בזיכרוני מאין אני מכיר אותה. בכל זאת ניגשתי. לאה מיד זיהתה
אותי וברגע שדרשה לשלומי, זיהיתי גם אני אותה. לאה ואני למדנו
יחד בתיכון והיינו ידידים טובים, למעשה עד היום יש לי איזו
שרשרת חרוזים שעשתה לי.
סיפרתי לה שרק היום עברתי. היא אמרה שהמקום יכול להיות מעט
מפחיד בהתחלה. הנהנתי בחיוך כאות הסכמה. אחרי שיחה קלה התברר
שאנו גרים באותו הרחוב וכך קרה שהיא הזמינה אותי אליה לקפה.
הסכמתי. מיד בתום שתית הקפה נזכרה ששכחה לגמרי כי יש לה עוד
עבודה לעשות היום, התנצלה, והזמינה אותי אליה גם ביום למחרת כי
היא פנויה לגמרי לשיחה ארוכה יותר ושוב התנצלה. וכך קרה שמצאתי
את עצמי בסופה בלילה ובקור, בעיר זרה.

תרתי אחר כיסיי בכדי למצוא מקלט מהקור. חור שגדל בכיס מעילי
כבר מאפשר לי להכניס בו את כף ידי ולמצוא שם מטבע ישן, שכנראה
אבד לבעליו הקודמים של מעילי. מטבע מוזר, עליו חקוקה דמות
משונה. ולא רק פניה חקוקות בו אלא כל גופה. הדמות הינה צדודיתו
של איש עומד במקום שנראה כמו רחוב ראשי של עיר, והאיש דק מאוד
וגבוה. הכיתוב על המטבע שחוק לחלוטין רק הספרה חמש ברורה לי.
החזרתי את המטבע לתוך בטנת מעילי, במקום בו מצאתי אותו ותכננתי
להמשיך בדרכי, אך להפתעתי גיליתי שכאשר הייתי עסוק בלהתעניין
במטבע, המשכתי לצעוד מבלי להבחין וכבר הגעתי למחוז חפצי. הבית
של לאה ידידתי נמצא עומד בדיוק לשמאלי. התחלתי לצעוד בשביל
לכיוון ביתה והבית נראה לי באור שונה מאתמול, גם התאורה המאירה
את השביל הייתה זכורה לי אחרת, כנראה בגלל הערפל שאפף את
האזור. כשכבר עמדתי לפני כניסת הבית, גיליתי לתדהמתי שאני עומד
מול פתח הבית הלא נכון, הבית כולו נראה שונה לגמרי. העציצים,
המדרגות, הגג נטול הרעפים, חלון המטבח הקטן ולבסוף השם על
הדלת. על הדלת היה כתוב באותיות עתיקות: 'אלן'. "אלן?" שאלת את
עצמי. השם היה מוכר לי אך לא זכרתי מהיכן. חזרתי על עקבותיי
לכוון הכביש, מתבונן סביב, בודק שאף אחד לא שם לב בטעותי, שלא
יחשבו אותי לאיזה סהרורי הנכנס לחצרות של זרים. משהגעתי לכביש,
הרחוב היה זר לי, כנראה שהערפל משבש את מחשבותיי לחלוטין.
החלטתי לחזור על צעדי לכוון ביתי. כנראה שפספסתי את ביתה בדרך
הנה והמשכתי לצעוד יתר על המידה. 'אלן', השם אלן מהדהד בראשי,
ממאן לצאת ומצלצל לי כל כך מוכר, 'אלן....אלן...' איני מצליח
להיזכר מתי שמעתי אותו בפעם האחרונה.
עדיין אין סימני דרך מוכרים ברחוב. כרבול ידי בכיס מעילי מזכיר
לי את החור בו, והוא מזכיר לי את המטבע. אני מוציא שוב את
המטבע. מטבע מעניין. לפתע אני מבחין בשנה המוטבעת עליו, מוזר
שלא הבחנתי בכך קודם. '1920' מציינת הכתובת. כפי הנראה המטבע
הישן ביותר שאי פעם החזקתי, אשמור לי אותו כקמע.
ההליכה לכוון ביתה ערכה כמחצית השעה, אולי פחות וההליכה בחזרה
עורכת כבר למעלה מעשר דקות ועדיין אינה ברורה או מוכרת לי
ובכלל אינה נראית כמו הדרך חזרה. שום סימן לשם הרחוב, אך מתמיד
לא היו באזור שלטים ואיני מזהה דבר! ואלן, אלן. השם אלן מתרוצץ
בראשי כאילו היה עכבר בגלגל. אני מביט לשמיים אך גם הם אינם
מוכרים לי, ערפל סמיך מכסה אותם ולא ניתן לראות כוכבים. עטלפים
מרקדים בין העצים, מצייצים ציוצים גבוהים וקולניים. "הייתכן
וטעיתי בכוון?! הייתכן והמשכתי הלאה במקום לחזור על צעדי???"
מחשבה זו רצה בראשי ואני נעצר במקום. לא יתכן שקרה דבר שכזה
הרי חוש ההתמצאות שלי טוב מאוד, ואיני עיוור! אך הערפל באמת
כבד ואיני חש בטוב או שמא איני חש בטוב רק בגלל ההליכה הזו?
איני יודע אם להמשיך ישר או להסתובב אחורנית, מה אם אחזור על
צעדי בפעם השלישית?! קיללתי את הרגע בו יצאתי מהבית. מוטב היה
לו נשארת בביתי מול האח, לשתות משהו עם עצמי ולוותר בלילה סוער
שכזה על חברת אנשים. 'אלן' עדין התרוצץ בראשי בטירוף ונדמה
כאילו הוא, השם הזה, אלן, הוא שמפריע לי לחשוב!
הסתובבתי לאחור והתחלתי לצעוד. "איך זה שאיני יודע איפה ביתי?
איך זה שאיני יודע איפה ביתי??" חשבתי. רוח נגדית נשבה והקשתה
על ההליכה שהייתה קשה בין כה וכה, ואיני מרגיש בטוב וראשי
מסתחרר מהערפל, מהרוח, מהעטלפים, מהקור, מריח האחים, מפנסי
הרחוב, מאלן.
'אלן!', נזכרתי, שמה הקודם של אמה של לאה היה אלן!
ובו ברגע שמשתחרר הלחץ מראשי, היא נגשת אלי, ידידתי לאה.
"מה אתה נראה מבולבל כל כך, מעולם לא הרגשת קצת רוח?" שאלה
בציניות, "בוא כבר, תכנס, התחלתי לדאוג." גיליתי שאנו נמצאים
ברחוב מול ביתה.
"קרה משהו בדרך?" שאלה. "לא, שום דבר", עניתי, "אך תראי מה
מצאתי במעילי" אמרתי והנחתי בידה את המטבע. היא הסתכלה בו.
"חמישה שקלים חדשים?!", גיחכה, "יופי לך".