הנשימה נאטמת,
                 מישהו תופס בה.
          מונע בעדה להיכנס או לצאת.
                התחושה נוראית,
                מלאת פחד וכאב.
               תקוע כמו סכין בלב,
                גדול מוצק ואכזרי.
                     ללא חיים,
                    ללא רגשות.
                   שם כדי להרע.
                  חסר התחשבות,
                    נוזף ומפריע.
          אני רוצה שיעלם, שיסתלק לו,
           שילך לחפש מישהו אחר.
    מתחננת על ברכיי ובוכה מתוך כאב ייסורים.
   לא מוצאת את ייעודו ולא מבינה את מהותו.
במקומו הייתי מתביישת, הולכת כפופה ולא בגאווה.
       הייתי רוצה להעלם מעל פני האדמה.
      ולא להשאיר אחרי אף זכר אחד קטן.
                 אני שונאת אותו!
            הוא הסיוט הכי נוראי שלי!
          איך הוא לא מבחין בזה?
כמו שורש ישן ובלוי התקוע באדמה ומסרב לצאת.
משריש בי את שורשיו האכזריים ללא כל גבול.
    מצמיח על גבם עוד ועוד שורשי שנאה.
 מהול ברוע כמו מתקון טוב המתבסס על סוכר.
אני מדמיינת אותו שוכב שם כמו משתזף ביום שמשי
      מתענג על כל דקה, מחליף צד ועוד צד
        כדי לדאוג לכל הפרטים בדייקנות.
          עם חיוך יהיר ועיניים נוצצות.
           שהותו שם נראית כנצח,
     נצח שלא יעזוב אותי לנפשי לעולם.
             הוא חונק בכל הכוח
             חונק... חונק...
             אני, לא מצליחה לנשום...