באותו הבוקר הכל היטשטש. חשבתי לרגע שאני מישהי אחרת.
העברתי יד יבשה בשערי, חשתי את פני וקיוויתי שאולי זו לא אני.
לפעמים זה קורה לי וזה נורמאלי לחלוטין לא לרצות להיות עצמך
מדי פעם. הכל קרה באותו הבוקר.
הטלפון צילצל כשציחצחתי שיניים, על הקו היתה חברה שלי רונית,
זו שקבעתי להיפגש איתה הבוקר. היה בדרך חפץ חשוד והיא תאחר, כך
הודיעה. אמרתי לה שאין בעיה וניתקתי בהרגשה שעכשיו אוכל
להיתארגן הרבה יותר רגועה.
בטלויזיה הודיעו על כמות ההרוגים מהפיגוע של אתמול בלילה והראו
תמונות מהשטח. החלפתי ערוץ. הרבה בחורות יפות בבגד ים מינימלי
רוקדות על המסך. אצלהן אין פיגועים וילדים מתים כל יום.
הבוקר צולע לאט. רונית עדין תקועה בבלאגן בגלל שגילו שזה היה
באמת מטען חבלה. כולם לחוצים בימים האלה, מפחדים לשלוח את
הילדים לגן, לבית הספר. מפחדים מכל דבר חשוד. מפחדים למות סתם
באמצע יום עבודה.
יצאתי לקניות. אני לא מפחדת למות, ואם כבר נישאר כ"כ מעט זמן
לחיות וממילא תתחיל מילחמה אז לפחות למצות את ההנאות הריגעיות
שמציעים לי החיים.
באיזור חנויות הנעליים בקניון פגשתי את אסף - פצע גדול ומוגלתי
בלב שלי שעדין לא הספיק להגליד. הוא היתעלם ממני לחלוטין וחלף
על פני. בזמן שקניתי 3 זוגות של תחתונים וגרביים הספקתי לקלל
אותו ועוד הרבה דורות שהוא יביא אחריו. אם האבות אכלו בוסר -
שיקבעו תור לילדים לרופא השיניים!
יום חם היום ואני מתחילה להזיע. רונית מתקשרת ומציעה שכבר
נוותר על היום הזה ומדגישה שיהיו עוד היזדמנויות.
גם אני מוותרת על היום הזה.
חוזרת הביתה נוטפת זיעה, מסריחה ועם הרגשה מחורבנת.
הלוואי שבאמת הייתי קמה היום מישהי אחרת. |
