כל הלילות שבכיתי אותך
כל אותם לילות שלא הצלחתי
בעזרתם להחזיר אותך

ודמעותיי דהו מנהר מתקלף
בבועת קדוש מעונה
ריחפה לה מעליי

וכשאני עוד בוכה
אני עכשיו זועם

כל המתנות שרק רצתה
כל האהבה שלא קיבלה

חלומות נותרו כגופתך
אחרי מכתבי האחרון

שבו בכיתי נשמתי
ושוב לא הבנת אותי

טוענת שלא הכרת אותי מספיק
אך שוב הייאוש כבש אותי

מאלפי פעמים בהם מכוניתי
עצרה ליד ביתך
ואני עכשיו כועס
נוסע למרחק לא ידוע
אך לא מרגיש כלל כנוהג

בתוך הצימאון לאהבה
בתוך עיני הבוכות
דמעות של דם

מרחף בגלי זיכרון
של רומנטיקה עתיקה
שהעולם שכח

טובע בדמי שלי
נחלץ ומתנשף

ובכנסייה הקדושה
המים הקדושים
הם לעולם לא לשתייה

ואני צועק - בוכה
וכולם מביטים בי כמשוגע

ורק את שוכבת בדממה
לא עונה, לא מגיבה

ואני בוכה ומתפרק
אך לך זה שוב לא
אכפת מצימאוני לאהבה
ואת רק שוכבת בדממה

כן... את שוכבת בארון
ואני גווע מצמא.