[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קובי ליברמן
/
מיתולוגיה

דפנה היתה אחת מן העלמות-ציידות העומדות ברשות עצמן ובורחות
מאהבה ונישואים.
אומרים שהיא אהבתו הראשונה של אפולון. ולא ייפלא, כי ברחה
ממנו.
אביה, אל הנהר פניאוס, הצטער מאוד על כך שהשיבה ריקם את פני כל
המחזרים הצעירים והיפים שביקשו את ידה.
יום אחד ראה אותה אפולון, ושוב לא היתה לו תקנה. באחד הימים
יצאה לציד. שמלתה הגיעה עד ברכיה, זרועותיה גלויות ושערה פרוע.
אך למרות זה היתה מקסימה ביופיה. הרהר אפולון "כמה תהיה יפה
כשתלבש כהלכה ושערה יהיה מסודר כראוי" מחשבה זו ליבתה את אש
האהבה בליבו ותהי ללהבה. התחיל לרדוף אחריה.
דפנה נסה מפניו, והרי נצטיינה ברגליה הקלות. בקושי הדביקה
אפולון.







כבר כמה ימים סשה רוצה שנצא לאנשהו.
הוא טוען שאני תקוע יותר מידי זמן בבית, וכדאי שנצא "לתפוס
בחורות ולהנות" כהגדרתו.
אז אתמול יצאנו לאיזה פאב אפלולי, שמוכר אלכוהול בזול, כדי
שנשתכר בקלות. באמת התחלנו עם שתי בחורות, דווקא אחת מהן נראתה
לא רע. כמובן שסשה התחבר איתה מיד. הוא ממש רב-שגל. כמעט כל
בחורה נופלת לרגליו, מספיק שהוא ימצמץ וכבר שבעה מספרי טלפון
יזרקו לעברו. זאת שנראתה פחות טוב היתה מאד נחמדה, אבל גיליתי
אחרי שתי דקות שיש לה חבר כבר שנתיים והם כבר חושבים על תאריך.
ראיתי שסשה כבר מתעסק עם השניה על הספה, אז
יצאתי להסתובב מחוץ לפאב, שהיה ממוקם באמצע אזור תעשייה מגעיל,

והתחלתי לחשוב. כרגיל, הרהרתי במר גורלי, על איך שאני תקוע
בחיים,
לא מתקדם לשום מקום, לא מכיר אנשים חדשים, ולא נהנה. סשה,
שבעצם קראו לו ששון, אבל כולם קראו לו סשה, תמיד היה אומר לי
שאני יותר מידי שקוע ברחמים עצמיים. הוא צדק, בדרכו המעוותת,
אבל הבנתי שדווקא נעים לי בתוך הרחמים האלה, ואין לי כוונה
לצאת משם בקרוב.
באותו לילה, יצאתי מהרחמים העצמיים הפתטיים שלי. קראו לה דפנה.

כשהסתובבתי ברחוב הסמוך לפאב, ראיתי פיאט פונטו אדומה- מכונית
של כוסיות שכזו, עם פנצ'ר בגלגל האחורי. ליד המכונית ישבה
מישהי על ארגז הפוך, ראשה בין ידיה, בפוזת ייאוש
מוחלטת.התכופפתי מעט ושאלתי  
- "צריכה עזרה? "
היא הרימה את הראש מבין ידיה, ונגלו בפני הפנים הכי יפות
בעולם.
באותו הרגע דפנה היתה הכי מלוכלכת ומוזנחת שיש, אבל עדיין האדם
הכי יפה שראיתי מימיי.
- "לא, תודה " היא השיבה, תוך כדי חיוך מריר.
כנראה שלא נראיתי לה מספיק אמין, או מבין, כדי לעזור לה.
המשכתי בסיבוב הדכאון שלי, וסמכתי על העובדה שהיא עדיין תהיה
שם כשאחזור.
הלכתי עוד כמה עשרות מטרים, כדי לא להראות מתלהב מידי, ופניתי
חזרה לעברה.  כשעברתי ליד הפונטו האדומה, דפנה בדיוק קפצה על
הצלב, המפתח הגדול שפותח את הברגים של הגלגל, מסננת קללות תוך
כדי קפיצה, בייאוש ובכעס, על סף דמעות.
- "את ממש נראית כמו מישהי שצריכה עזרה " אמרתי תוך כדי חיוך
מאולץ.
- "אין צורך, אני מסתדרת לבד " עכשיו כבר היישירה את מבטה
אליי, מחייכת חיוך אמיתי. נעמדתי לידה, צופה על נסיונות השווא
שלה לחלץ את הבורג ממקומו.
-" שמעת על הג'ק?" שאלתי אותה בחצי גיחוך.
-" ג'ק... זה בן-אדם ?" היא סיננה תוך כדי מכות נמרצות על הצלב
המסכן.
-" לא, ג'ק, המכשיר שמרים את האוטו, והופך את הפעולה שאת עושה
עכשיו להרבה יותר קלה, אפשר להגיד, אפשרית"
- "לא, האמת שלא שמעתי על הג'ק הזה " היא אמרה, צוחקת למשמע
העובדה החדשה שנחתה עליה.
-" אני בטוח שיש לך באוטו ג'ק כזה , צריך רק לבדוק. אכפת לך?
"
-" לא ,בכלל לא, הכל כדי לצאת מהחור הזה. אני לא מבינה איך
נכנסתי לכאן. מאיפה באת בכלל? הכל שומם כאן..."
-" שם מעבר לפינה יש פאב, אבל אני לא ממליץ עליו, משם אני
בא."
-" אנחנו סתם מבזבזים זמן, לעבודה בחור!" פקדה בחיוך קל
היא עברה בשניות מגישת ה-"אני לא צריכה עזרה וכולם יכולים ללכת
להזדיין"
לגישת ה-"אתם יכולים לעזור לי אבל עדיין כולכם יכולים ללכת
להזדיין".
עזרתי לה להרים את האוטו, להחליף את הגלגל, ובסוף גם כיוונתי
אותה לרמת אביב, תוך כדי שיחה נעימה ומוצלחת.



כבר הרגישה את נשימתו בעורפה, והנה לפתע ראתה בין העצים את
הנהר של אביה.
"עזור לי אבי,עזור לי" צעקה, אותו הרגע הרגישה כי עטתה אותה
מין תרדמה איטית ורגליה כאילו ננעצו באדמה. קליפה כיסתה את
גופה ועלים הנצו מתוכה.
היא הפכה לעץ, עץ הדפנה. אותו עץ שעליו מעטרים ראשי גיבורים,
העץ המהודר בעצים.






הפעם אביה של דפנה לא עזר לה, חוץ מהפיאט החמודה שנתן לה במתנה
ליומולדת.
הפעם החלפנו טלפונים לפני שהיא נמלטה אל תוך החשיכה.
כשחיוך זחוח מרוח על פניי, חזרתי, מלוכלך כולי, כשבגדיי היפים
ביותר נהרסו, לעבר הפאב. סשה התקדם לעברי במהירות, תוך כדי
צעקות.
- " איפה היית, מכוער אחד? שעות אני מחפש אותך. דאגתי כבר."
- " איפה הכוסית שלך, סשה? כבר סיימת? חשבתי שתמשיכו אלייך,
כמו תמיד."
- " לא, אל תשאל, היא ברחה לפני שהספקתי להגיד 'ג'ק רובינזון'
"
- " ג'ק, שם יפה. "
- "מה יש לך, שתית יותר מידי? חבל שלא נשארת, השניה דווקא
התעניינה איפה אתה."
- "אל תדאג, סשה, אני כבר מצאתי את הסיפוק שלי להיום. בוא, אני
אספר לך באוטו"





אולי גם בסיפור הזה דפנה תהפוך לעץ, אבל לפחות עץ בגינה שלי.








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
קראתי את אותלו
ופתאום... הכל
כל כך דיבר
אלי... למילים
הייתה משמעות כה
עמוקה...

פה גדול מאוהב


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/6/01 17:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קובי ליברמן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה