הילד שבי אוהב לשמוע סיפורים, כאלה סיפורי אגדות עם טובים
ורעים. הוא יכול לשמוע את אותו סיפור מליון פעם, וזה לא ישנה
לו; הדבר היחיד שחשוב לו הוא שהטובים מנצחים בסוף.
הוא אוהב לטייל בטבע, לראות נופים ושקיעות; ולפעמים גם
זריחות.

לילד שבי מספיק שיחייכו אליו, בשביל שיהיה מאושר לשבוע; חיבוק
או ליטוף בכלל עושים לו את החודש. הוא תמים ונאיבי, ומשוכנע
שהעולם יפה. וטוב לו עם זה. הוא מאמין באלוהים; אבל האלוהים
שלו לא נמצא בשמיים. האלוהים שלו זה אבא ואמא, הם ישמרו עליו
ולא יתנו לשום-דבר רע לקרות לו.
דברים כמו צבא ועבודה לא מעניינים אותו; אפילו לא קצת. הוא
רוצה להתעסק בדברים החשובים, כמו משחקים. והכי חשוב, לעשות רק
מה שגורם לו להיות שמח.

הילד שבי לא יודע לקרוא, אבל לקרוא אנשים הוא דווקא יודע
מצויין. מספיק לו מבט אחד בעיניים בשביל לדעת אם מישהו הוא טוב
או רע; מבחינתו אין באמצע. והכי הוא אוהב אנשים זקנים, הם
נראים לו הכי טובים. תמיד רגועים ושקטים, ולא דורשים ממנו
דברים מסובכים מדי; רק קצת יחס.
כשהוא רואה בת, היא בשבילו בדיוק כמוהו. הוא לא חושב על איך
לזיין אותה; בעצם, הוא לא יודע מה זה לזיין בכלל. הוא רק מסתכל
לה בעיניים בשביל לדעת אם היא מהרעים או מהטובים, ואם היא
מהטובים - אז הם כבר יסתדרו.

אבל הילד שבי כבר לא לבד; כבר הרבה זמן הוא לא היחיד שבי. לפני
הרבה שנים הצטרף אליו מבוגר, הידוע בכינויו "המבוגר שבי".
הילד, בגלל שהיה תמים, נתן למבוגר להיכנס אליי.
ובהתחלה הכל היה בסדר; המבוגר לו הפריע לילד, התמימות עצרה
אותו. אבל עם הזמן התמימות נחלשה, המבוגר התחזק, ותפס חלק יותר
גדול בי.

המבוגר שבי לא אוהב סיפורים. הוא יודע שבחיים הטובים לא
מנצחים, ושהרבה יותר משתלם להיות רע. הוא ריאלי, וטיולים
מבחינתו הם בזבוז של זמן. הוא ראה פעם שקיעה, כשהיה ילד, וזה
הספיק לו; הרי כל השקיעות נראות אותו דבר.
כשמישהו מחייך אליו, הוא ישר יודע שהמישהו הזה רוצה ממנו משהו.
הוא יודע שאף-אחד לא מחייך סתם; חיוכים הם רק אמצעי להשיג
דברים.

המבוגר שבי יודע שהעולם לא יפה, אפילו לא קצת. מבחינתו זה רק
מלחמות, הרג ושנאה. אהבה? - בשבילו זה סתם עוד מילה שאומרים.
והוא לא מאמין באלוהים; אם היה אלוהים אז לא היה כל-כך רע
בעולם.
את התמימות והנאיביות שהיו לו כשהיה קטן, החליפה הציניות. היא
עוזרת לו לקבל את הדברים הרעים שקורים, ויוצרת אצל אחרים את
האשליה שאותם דברים לא משפיעים עליו. הם מקסימום עוברים לידו.
מבחינתו מהות החיים זה זיונים וכסף. כשהוא רואה בת, הוא ישר
חושב על איך שהוא יכניס את הזין שלו לכוס שלה, ולא יותר מזה.
חשוב לו גם שהיא תיראה טוב, ולא מה יהיה לה בפנים. ובקשר לכסף,
המחשבה על הכסף שירוויח היא זו שגורמת לו לקום בבוקר לעבודה,
ולא המחשבה שהוא יכול לעשות משהו חשוב. כי הוא לא עושה.

אמנם עברו הרבה שנים, אבל עדיין נמצא בי גם הילד; והוא מפריע
למבוגר שבי. הוא עדיין מאמין בטובים ובאהבה, ובטוח שהחיים
יפים. ולמרות שהוא כבר חלק ממש קטן בי, הוא מצליח להשפיע;
וההשפעות שלו מטריפות את המבוגר שבי. המבוגר יודע שהילד מפריע
לו להצליח באמת בחיים. הוא מפריע לו עם המצפון שלו; התמימות
שלו הורסת למבוגר עסקאות חשובות, וככה הוא מפסיד כסף. ובנוסף
לכל, התמימות גם מפריעה עם הבחורות.

אז המבוגר החליט להיפטר מהילד, אחת ולתמיד. הוא לא צריך אותו
יותר. אמנם הילד היה כאן קודם, אבל למישהו כמו המבוגר - זה לא
מה שיפריע.

והוא באמת עשה את זה; נפטר ממנו. הוא ניצל את הנאיביות של
הילד, וגרם לו לעזוב. הציניות ניצחה את התמימות, נראה לי שהיא
הבטיחה לה סוכריה אם תלך למקום אחר.

עכשיו אין בי ילד יותר; יש בי רק מבוגר. מבוגר שיודע מה טוב
בשבילי, ושלא מבזבז זמן יקר על שטויות. הוא עוזר לי להתרכז
בדברים החשובים בחיים, כמו כסף ומה שאחרים חושבים עליי.
והילד? - אני לא יודע מה קרה איתו. כנראה בפעם הראשונה, לסיפור
שסיפרו לו לא היה סוף טוב. ואם הוא לא היה כזה נאיבי, אולי היה
מקשיב למבוגר, שידע שבסוף תמיד הרעים מנצחים.