הכל שקט וחשוך. רק אורות רחוב שחודרים מהחלון מאירים את שניהם
באור חיוור, מהוסס.
שניים, שוכבים במיטה, עירומים מתחת לסדינים, נוגעים לא נוגעים
זה בזו, שוכבים שקטים בעיניים פקוחות. מריצים מחשבות הפוכות.
הוא מרים יד, מנסה ללטף אותה. היא רועדת מעט, מחווירה, משנה
תנוחה. מתי היתה הפעם האחרונה?
שניהם מפחדים לשבור את הדממה, מפחדים לומר מילה של אושר, של
תחושה. רגש מעורפל ולא מוסבר גואה בשניהם והם שותקים.
לעיתים מעיפים מבט, זה בזו, וזו בזה. נבוכים מחזירים מבטם
לתיקרה.
שיפשוף קל של ירך בכף יד מעורר רעד. הם נישאבים זה לזו כמו כח
טבע הגיוני, מתלטפים. מנסים להתחקות אחר קווי המותן של הזו,
החזה של ההוא. נאחזים בשארית הבשר שאינו מוצמד לצלעות,
לעצמות.
נשיקה ועוד נשימה. תחושה חמה בעורף. הכל ניראה אחרת מתוך חיבוק
של מישהו. המחשבות מתאזנות והופכות לחושים ממשיים ורצונות ברי
קיום.
מתגשמים.
הלחות המתוקה של הזיעה והתשוקה מצננת את הסדינים הסבוכים.
הוא לא יכול להרפות, היא לא מוצאת מנוח. כמו חייבת לאחוז בו,
לתלוש מגופו כמה פיסות למזכרת.
החשק המטורף הזה והנקודה שממנה אין לחזור מתקרבת, מאיימת,
מלקקת. הוא מנשק אותה, מפגיש שפתיים ולשון.
לפתע מזנק אחורה ממנה. מרפה. היא המומה, מביטה בפניו ההחלטיות,
בהבעתו המאוסה, השנויה במחלוקת.
היא מושכת את השמיכה ומכסה עצמה תוך כדי היתלבשות זריזה. הוא
מביט בה במבט מזלזל, משותק.  מאיץ בה במבטו. רק שתיסתלק.
כבר לא עומד לו. הוא כבר לא במערבולת של אובדן חושים בדרכו אל
האורגזמה הבאה, הוא מאובן והיא מזדרזת.
אוספת את מעט חפציה מהמיטה והשטיח ונועלת את האדידס שלה.
אוספת שיער, חובשת כובע סרוג, חוטפת את המעיל ונעלמת.

הכל שקט וחשוך. רק אורות רחוב שחודרים מהחלון מאירים אותו באור
חיוור, מהוסס. שוכב במיטה, עירום. יודע שהוא עשה צעד נכון.
ככל שחשק בה יותר, המצפון והמוסר עקרו את ליבו.
לבכות. לנגוע. לאהוב. כשאסור.
שוכב במיטה וממלמל לעצמו: מצטער, אחותי, מצטער...