מי היה מאמין שדווקא אתה תבכה ותצרח דברים לא מובנים, אתה
פתאום כל-כך רוצה לברוח,
די, אתה כל-כך אוהב אותה, אתה כל-כך מאוהב בה, האהבה שלך היא
מוזרה ולא מובנת כי כמה אתה כבר מכיר אותה? פעם, וזה לא בגללה,
היית בטוח שמה שלא תרצה - תשיג. עכשיו אתה פתאום מרגיש שהכל עף
לך, נעלם, מתחמק לך מבין האצבעות. פעם החלום היחיד שלך היה
לעמוד על במה ולשיר, היום אתה חולם אותה, אתה חולם עליה בלילה,
חושב איך ההוא משחק בה ופוגע בה כל-פעם מחדש, והיא בוחרת שלא
לראות כי האהבה עיוורת, איך הוא מכאיב אותה והיא בוכה ובוכה
לילות שלמים ואז הוא מנשק אותה כאילו במקרה ופתאום היא שוכחת
הכל ואז הכל מתחיל מחדש, הוא שוב פוגע בה.
ואתה מסתכל מהצד וכל-כך כואב לך עליה.
מישהי פעם אמרה לך שכשאתה מחייך זה מפחיד אנשים. פתאום אתה
חושב שהיא בטח אמרה את זה רק בשביל למצוא חן בעינייך, כל-כך
הרבה אמרו לך שהן אוהבות כשאתה מחייך, כל-כך הרבה התאהבו
ומאוהבות בך שכבר הפסקת לספור, אבל דווקא האחת המיוחדת
והמסתורית מכל, דווקא היא - לא.
אתה פתאום חושב שהפחד הכי גדול שאי-פעם היה לך הוא הפחד לפגוע
באנשים, להכאיב להם, אולי זה בגלל שכל-כך הרבה הכאיבו לך
בחיים, עכשיו כשאתה חושב על זה, אתה - כמה שאתה לא מודה בזה
ומנסה להדחיק את זה - אתה בן-אדם אמיתי, ולא שפוי. אתה בעצם
חושב שכל מי שאי-פעם היה מאוהב או אהב מישהי הוא בעצם לא
שפוי.
אז אולי זה נכון, אתה באמת-באמת מאוהב, כי כל-כך אכפת לך ואתה
מסתכל כידיד וכואב לך. אז עכשיו אתה כבר אבוד, כי שפוי... שפוי
כבר לא תהיה.