שלום! הסיפור שלי הוא באמת קצת מוזר, קוראים לי רוני כץ ואני
גר בתל-אביב, בשכונה שלי ובכלל באזור לא ממש אוהבים אותי, בכל
מקום -אני מניח- לא אוהבים אנשים מתים, אבל בכל-זאת, אני מקפיד
לשמור על נימוסים כמו שצריך, כשאני רואה אותם אני אומר שלום,
עוזר לזקנות לחצות את הכביש והכל, תראו בסך-הכל זאת לא אשמתי
שתקעו בי כדור בלבנון, אבל מה לעשות? ממשיכים כרגיל, כל-פעם
שאני מספר את הסיפור הזה לאנשים הם אומרים לי: "אתה לא מת, אתה
חי, עובדה! אתה יכול לדבר אתנו, אתה לא מבין!! נרפאת! יצאת מזה
מאוד בשלום! כולה צלקת... אבל אתה חי!"
אוף... הם לא מבינים, כנראה שהם גם אף פעם לא יבינו...
האמהות של הילדים מזהירות אותם שלא להתקרב אלי, אומרות שאני
דפוק בראש, שאני סתם אומר שאני מת, אני לא מבין למה אנשים
חושבים שאנשים מתים הם כאלה רעים...
בחיית... אנשים מתים כמוני זה לא כזה דבר רע...
טוב נו, הרי הם במילא אף-פעם לא יבינו, אז מה הטעם? גוף בריא
והכל, אבל מת אני מבפנים,
ובתכל'ס גם בלי לבנון כמעט כולם פה כאלה, אבל הם פשוט לא מודים
בזה, או שהם עדיין לא יודעים את זה בכלל, אבל איך? למה רק אני
שם-לב שאין כבר רגשות? טוב, נו... אולי מת כמוני זה כן
איפה-שהוא גם קצת דבר רע...
הם כנראה אף-פעם לא יבינו שהכדור הזה ריסק לי את כל הרגש בלב,
אבל לא בכולם פגע כדור, ולא כל מי שפוגע בו כדור ונשאר חי יוצא
ככה, אז למה כמעט כולם פה כאלה? ולא רק פה...
אז תתגייס לצנחנים יא בן-זונה, גבעתי, גולני שלי, קרבי זה הכי
אחי וכו' אבל אתה מת, לפחות, בבקשה, לפחות אל תחזור בקופסה
עטופה בדגל ישן, אתה יכול להיות מת גם ככה, אם אתה ממש לא רוצה
להיות חי...