הוא הצית סיגריה, כמו תמיד עישן שתיים ברציפות, כמו איזה קטר
קשיש, הייתה זו מסורת, אחת לעצמו ואחת לאהבה שלעולם לא תהיה
לו, העשן מילא את ריאותיו ומוחו התמלא הזיות, הייתה זו בסך-הכל
סיגריה רגילה ופשוטה, הוא לא השתמש בסמים, מה שלא היה פשוט
כל-כך היה מוחו המעוות, הוא כנראה לעולם לא ישכח את המילים:
"מרוב הסיבוך שלך... שקעתי" המילים האחרונות של הפסיכולוג שלו
לפני שהוא התאבד,  'אם היה לי אומץ' הוא חשב 'כבר ממזמן הייתי
רוצח סדרתי מהולל' הזעם שלו היה עצום, יש אומרים שאם נעצום את
העיניים ונשקע בדממת העולם נוכל לשמוע אותו זועק, הרבה סיפורים
סיפרו עליו: שהוא רשע, שהוא טוב. אבל הוא לא ידע למה להאמין,
הוא הסתכל במראה ולא ידע מה לראות... 'לך תסביר להם את זה' הוא
חשב...
רע לו, לא קשה לראות את זה כשמסתכלים עליו, אבל קשה להסתכל...
במבט לאחור לא היו לו חיים קלים... ממש לא...
הוא הסתגר בחדרו הענק, האזין לנגינת הנבל וחשב על התאבדות,
אומרים עליו שהוא טיפוס מבודד, אבל זה לא שהוא רצה שכך זה
יהיה, הוא פשוט מסתכל ובוכה, קשיש מכדי לתקן, הוא רוצה לצעוק
אך ריאותיו פגועות העשן מתקשות להוציא צליל מלבד קולו המחוספס,
אותם המתנקשים שביקשו להרוג אותו עוד חושבים על ההזדמנות הבאה
והוא אינו יכול להאשים אותם, כי אדם אינו יכול לאהוב או לקבל
אהבה אם הוא אינו אוהב את עצמו, פטישו של השופט מהדהד שוב ושוב
בראשו ברשעות - מזכיר לו למה נהפך הצדק בימינו, מזכיר לו שקשיש
כמוהו יכול לשמוע את הטלת הפטיש אך לא יכול לעשות דבר בנידון,
הוא ישב בתא-הוידויים בכנסייה המפורסמת ובכה, בניסיון כושל
לכפר על חטאיו, אך היה הוא זקן מכדי לעשות זאת, בצידו השני של
התא - ישן - כומר מתנשא שידע שהיום אי-אפשר לכפר על חטאים ללא
מטבע זהב יקר, אז הוא בכה ואיש לא שמע, אך לפעמים זה עוזר רק
לחשוב שמישהו שומע, שמישהו עוזר, לא לדעת מה בצד השני עושה
הכומר, הוא היה יתום מלידה, מקרה יחיד במינו, ובמקרה כזה אין
למי לבוא בהאשמות, בילדותו היה רומנטיקן מהודר אך היום העולם
ברא ממנו קשיש אכול עשן ומסכן, אך יום אחד הוא הביט למטה ובכה,
תלה את חבל התלייה, כרך אותו סביב צווארו וקפץ מהמדרגה, אז הוא
נתלה ובאותו רגע הכל נגמר - גם אני וגם אתה...

ועכשיו אני מזיל דמעה, וחושב, ובוכה, ומתאבל עליו.
'אבל אני הכרתי אותו' אני צועק 'אני הכרתי את אלוהים!' אני
בוכה 'הוא לא היה רע...'
ובספר ייכתב כך:
וביום הראשון ברא את הדמעה - שיתמלא הים מצערו הכבד.
וביום השני ברא את הורי הילדים - שיהיה לכולם מה שלא היה לו.
וביום השלישי ברא את הצעקה - שכאבו ייזכר לאוזני מלאכים.
וביום הרביעי ברא את הברכה - לברך את אותם הילדים, כי מישהו
פעם אמר לו שרק ילדים בוכים.
וביום החמישי ברא את הקללה - כי על גבו הייתה היא כבדה.
וביום השישי ברא את הלילה - שיהיה לאן לברוח כשקשה.
וביום השביעי ברא את המוות - כי אז הכל נגמר, היה לו קשה, קשה
מדי...

אבל אנחנו המשכנו בסופו של דבר ושכחנו אותו, כי כמו תמיד אצלנו
בני-האדם, נקלל את אלה העוזרים לנו, אז בכיתי בעצמי וקיללתי את
טיפשותכם הנצחית.
וביום השמיני - קיללתי אתכם ועצמתי עייני כי היה לי קשה אך
הלילה לחש לי להתגבר.
וביום התשיעי - רצחתי אתכם, וכך בהזיה שמשימתי הושלמה ביום
העשירי והאחרון לי ולעולם,
וכך עם סיגריה ביד, ביום העשירי - נשארתי לבד.