ויקטור עלה לארץ בגיל 17. פחות משנה אחר כך הוא התגייס לצה"ל.
היה לו מבטא סורי כבד. היו לו תווי פנים של ילד קטן ורווח בין
השיניים הקדמיות שגרם לו להראות אפילו קטן יותר. אבל הוא היה
ענק שהשתרע על פני מטר תשעים ושקל כמעט מאה קילוגרמים. והוא
היה בריא. מאד מאד בריא.

בכל יום שישי לפני שהיינו יוצאים הביתה, היינו שוטפים את כל
המחלקה; כיתות, חדרים, מסדרונות, שוטפים את כל החרא של השבוע,
שוטפים בלי הכרה, שוטפים הכל וכמה שיותר מים יותר טוב כי לנו
אין בעיות של מחסור. אנחנו בדרך כלל היינו מסתובבות בין
החיילים ומסתכלות אבל אם ממש התחשק לנו להראות דוגמא אישית אז
גם היינו לוקחות מגב ושוטפות, שייראו החיילים המסכנים שלנו שגם
מפקדות יכולות לשטוף. אבל רב הזמן היינו מסתכלות.

אני הייתי מסתכלת בעיקר על ויקטור. ויקטור היה שוטף את הרצפות
במין מחול שדים מטורף כזה ופתאום הוא היה נראה לי הכי קל
בעולם, הוא היה מתעופף לו בצעדים קטנטנים ומהירים ושוטף ושוטף
ושוטף... אני חושבת שפעם שמעתי אותו אומר שבבית שלו אמא שלו
נותנת רק לו לשטוף ולא לאף אחד אחר, כאילו זה כבוד גדול לשטוף,
כאילו צריך מיומנות... אבל אני לא בטוחה שהוא באמת אמר את זה,
עבר הרבה זמן, אולי המצאתי. אז ויקטור היה מטפטף לו בין הכיתות
מכיתה א' לכתה ו' ואני הייתי מביטה בו מוקסמת, גם מהקלילות
שעטפה אותו פתאום, גם מהמיומנות ובעיקר מאיך שכל הלב שלו היה
כרוך בזה כאילו זה עניין של חיים ומוות, השטיפה הזאת של המסדר
של הסופשבוע. ואם מישהו היה עובר לו באמצע או אפילו מנסה לעזור
הוא היה ממש מתעצבן וצורח במבטא הסורי שלו. בסוף השטיפה, כמה
דקות לפני המסדר, הוא היה עומד על רצפה מזוגגת, בוהקת ומביט
בגאווה ביצירת המופת שלו - רצפה שטופה. הוא היה עומד ככה
בטכסיות של עצמו, מבריק ומסריח, ולא עניין אותו כלום. הוא היה
מבסוט עד השמיים והיה מגניב אליי מבטים של ניצחון.

מדי פעם אני עוד חושבת על ויקטור, כאילו, כל אחד צריך להיות
הכי טוב במשהו, אפילו אם זה רק בלשטוף רצפות.