הילדה מולי שוכבת על המיטה הכחולה ובוכה. היא בוהה בחלון,
מסתכלת על האופק, על הבתים הרחוקים וההרים הירוקים.
היא חושבת על הזמן ועל האמת והדמעות בעיניה רוצות את העצב,
כאלו בוחרות להיות אבודות.
היא לא רואה אותי מסתכלת עלייה, מחייכת חמלה ובוחנת אותה. היא
לא רואה את היד שלי מנסה לעבור מבעד למראה ולחבק אותה.
עכשיו היא חושבת הכל אבוד, החיים איבדו משמעות, אין טעם לקום
בבוקר ולהיות בחלל צפוף רגשות.
היא כועסת על עצמה ומתנצלת בפני העולם על כלום. היא רוצה להיות
חזקה בעולם חלש.
אני רוצה להזכיר לה את כל הרגעים היפים, אנשים טובים, אהבות
קצרות או אפילו סתם רגעים של חיוך או של שקט. היא לא שומעת
עכשיו כלום. רק את הקול הרע של עצמה שאומר לה ללכת ולא לחזור.
אני רואה אותה מהצד עוצמת עיניים ומכסה את הראש, לשכוח, לא
לדעת, לא להיות. היא לא יודעת שאני רואה אותה, היא לא רואה את
האמת חושבת שהיא לבד עם עצמה, בעולם הרע,  בעולם שקיים בראש
שלה.
העיניים שלה קווים דקים של אדום ואני יודעת שמחר בבוקר היא
תשכח הכל ותצחק על החיים, היא תפגוש מישהו חדש, תראה ציפורים
קטנות ושוב תדע שהכל היה אשליה. בינתיים היא מולי, בקושי זזה.
סתם בוהה בעננים אפורים, במישהו שיצא לזרוק זבל. בכלב נובח.
כאלו הכל סתם, כאלו אין הווה, פשוט זמן אינסופי לנצח. עצוב לי
לראות אותה ככה בלי שום ניצוץ בעיניים, חושבת על סוף לאינסוף.

יש מולי ילדה צהובה עם עיניים אדומות ודמעות ארוכות. נשימות
כבדות והיא עכשיו לא רוצה להיות. אני רוצה להגיד לה שהכל חלום
ובלילה הכל שוב יהיה מציאות אבל היא אוטמת אוזניים ולא מקשיבה
לילדה שמולה, בתוך המראה.