בולעת את הרוק בכבדות. אני לא יודעת אם זה הגרון שכואב לי או
שאני סתם לחוצה.
באמת שאני לא יודעת למה אני מתעצבנת כ"כ מהר ומה מפריע לי.
"את יכולה להרגע?!"
"אתה יכול להפסיק להציק לי כשאני עצבנית?!" בקול אדיש, ציני
ומגעיל.
עברתי מקום.
זה האדם שחשבתי עליו לפני שהלכתי לישון במשך החודש האחרון. הוא
עדיין עושה לי את זה, אבל הוא מעצבן אותי.
כמעט והתחלתי לבכות, לא יודעת למה. מעצבים כנראה.
"מה יש לך?" הילד החדש שיושב לידי.
"שום דבר, אני עצבנית ודניאל עוד יותר מרגיז אותי" שוב העצבים.
שקעתי במחברת בציורים לא חשובים של פרות או אולי כבשים, תלוי
מי מסתכל...
הוא אמר משהו מצחיק ועשיתי כאילו אני מגחכת במטרה לגרום לדמעות
לא לצאת.
שאר השיעור העברתי בדמעות תוך כדי שינה על המחברת. הכבשים
נמרחו.
ככה זה הימים האחרונים.
יצאתי מהאימון, המקום שאני הכי אוהבת.
"להתעורר, להתעורר" המאמן צועק לי בזמן שאני משחקת.
מה אני אעשה? זה לא יוצא לי... אולי שאננות תפסה אותי קצת...
המעגל הזה שאני משחקת בתוכו.
כמו החיים. מתחיל מאיפשהו, והכל חוזר חזרה.
ככה הוא סיפר לנו פעם... האם זה באמת ככה?
יצאתי מהאימון בעצבים.
רואה את מי שראיתי יומיים לפני במסיבה. כן, הנה המישהו החדש
שעליו אני חושבת בלילה.
"בואי איתי לאכול" הצעה נחמדה מצידו. אבל נראה לי שאני אלך
פשוט הביתה. הוא לא התקשר, והוא כנראה לא התכוון... בשביל מה
לתת לעצמי להתאכזב שוב?!
"ואל תחשבי שתצליחי להתחמק, את באה איתי ביום שלישי למסיבה"
תקווה חדשה צצה בתוכי. באמת שאני רוצה לבוא, אבל מה זה אשמתי
שאתה גדול ואני קטנה, ולי יש מבחן יום אחרי... והמבחן שלך הוא
רק מול החיים וכרגע, רק ההנאה בהם.
הלכתי הביתה.
אחרי השיעור שנהרסו לי בו הכבשים דניאל ביקש סליחה. מה הטעם?
כל פעם הוא עושה את זה.
"אני לא יודעת מה יש לי. כל פעם שאני רואה אותך יש לי צורך כזה
להרביץ לך" תודה באמת.
"טוב, בסדר. פשוט לא נשב אחד ליד השני יותר" מנסה להשמע אדישה
ולא להסמיק.
הלכתי לבד הביתה כשכולם חוזרים בהסעה מאורגנת ואני מחכה לקו
13.


הבלונדיני שאני חולמת עליו בלילה, פגשתי אותי ביום הולדת שלי.
כן, אני סוף סוף גדולה. אולי לא.
המספר שלי השתנה. ואני כבר לא ילדה. ואני בכלל לא מרגישה כמו
ילדה. לפעמים אני מרגישה כמו אמא על כל מי שמסביבי.
למה אני צריכה לעודד את כולם, ולדאוג שלכולם בסדר? לא סיימתי
עם זה לפני 5 שנים?
לפני 5 שנים התאכזבתי בפעם הראשונה, והבנתי שאפילו לאלה שחשבתי
שצריך לדאוג ולעזור לא תמיד כדאי.
"מזל טוב" נשיקה, זה בהחלט נחמד. מה לי ולכל האנשים האלה
פתאום?  "תודה."
אין לי מושג מה אני עושה פה...
העוגה הגיעה והאכזבות הראשונות בחיי שרות לי מזל טוב.  
פלאש.
את כולן צילמתי, מי אני בכלל מתוכן?
"אני הולכת."
"ביי... מזל טוב..." התחנפויות לא אמתיות.
את היומולדת שלי העברתי עם מישהו שאני בקושי מכירה, ועם חבר
שלו במסיבה. אחד הדברים שאני הכי נהנהת לעשות. להיות לבד...
בערך.
"יש לי היום יום הולדת..." מישהו שאני רואה פעם בכמה זמן...
"באמת? גם לי... את ב22 לחודש או ב21?" עיניים נוצצות כמו של
ילד שרואה צעצוע משוכלל...
"ב22" חיוך, סוף סוף שימחה ביום שאמור להיות הכי הכי שלי.
"אה, אני ב-21. בת כמה את? 18 או 19?"
"16..." שוב עושים ממני זקנה?
"את רצינית?! טוב, שיהיה במזל טוב..."
כבר הספקתי לראות את הבחור שיצא לי לחשוב עליו כמה פעמים.
הנה הבלונדיני הזה... שיחה מצחיקה, קלילה וכייפית... הוא אפילו
לקח את הטלפון שלי.
אבל לא התקשר
אכזבה שנייה.
חזרתי הביתה בוהה במחברת עם הכבשים.
כשהגעתי הביתה פשוט נפלתי על המיטה.
לישון.
הדבר שאני הכי טובה בו. אולי פתחתי טלוויזיה. לראות את הזוג
היפה הזה, שאני כ"כ מקנא בו, בעצם בה.
על דניאל הפסקתי לחשוב. אני חושבת יותר על זה שאם אני אשאר לבד
אני אתחתן עם ידיד שלי. כשהצעתי לו את הרעיון, לא בדיוק במילים
האלה. הוא אמר שבטח נשאר ידידם טובים תמיד ושהוא מרגיש שהוא
יתחתן עם מישהי אחרת.
או, עוד אכזבה.
ולמה אני כ"כ מדוכאת? נו, זה הגיל הזה שמגיע.
אבל העצבים.?
זה ההורמונים.
למה רק אני מבינה שלא?!
מהבלונדיני אני מקווה לשמוע, ולא להתאכזב. החלומות שלי בלילה
רק גדלים.

אולי זה משבר של גיל כזה.
אולי אני סתם טיפשה?
ואולי המספר שיש לי בתעודת זהות, לא מתאים לי בכלל...