בדרך ללא אור נמשכתי.
סביבי נטף השחור.
כאור אחד הבליח שמו הטהור
אותה ראיתי,
ביום גשום וקר,
ולידה עברתי, מבלי לדעת,
מה צופן המחר.
וכי מה לנו בחיים אם לא הפתעות?
שורה של מילים לים של רגשות
ידעתי מיהו,
הזר באפור.
ומכולם בחר בי, להיות איתו
הוא לא בחר, וכי לא ידע.
רגשותי נאלמים מול הפחד הנודע...
והנה היא מולי, זו שאני אוהב,
עומדת לה שם ללא מורא,
מוקפת חברים ומשפחה.
מוכנה בקרב לב, לי להתמסר,
מקורביה להינתק.
כה קל לכבוש את לבבה,
אך לי הוא כמלחמה.
נראה כי הוא מבין
אך את אהבתי לא יגשים.
רואה אני אותו, מביט בה בחמדה,
ובי מבט חטוף של בוז והתרסה
מסביבי הכל צפוף, מחניק, פרצופים מכל עבר,
לועגים ומקניטים אותי, את האוהבת.
לב כואב כלב שבור
לא שיער כל סיפור.
לב מתגעגע,
לב לא מוגשם
דואב הוא כמו נעלם.
ולפתע ראיתי, את שלא היה שם קודם,
את האהבה והנחישות,
את הטוב והרוך,
את טיפשותי הרבה בהתעלמי מהסימנים.
אך היא חתומה בפני עכשיו, ועלי להמשיך בהצגה.
וכך אני ממשיך,
בלב כבד,
אל גורלי לבד.
בחושך הבלחה, אור אולי מאיר?
התקווה שוב התחדשה,
לראות בפניו שבי הוא מכיר.
כל שצריך הוא סימן בודד ותו אחד,
כל שצריך הוא מציאת האומץ,
מציאת האחד.
היא הביטה עליו.
הדרכים האחרונות מצטלבות עכשיו.
אני מביטה בו והחבל מתהדק
קושרת את הקשר האחרון בחיבוק מתפהק.
כל מבט מפוזר שלו לאחרת כבר לא ממשי
מסתכלת עליו.
בדרך ללא אור נשארתי.
סביבי נטף השחור.
כאור אחד הבליחו שניהם, אור טהור. |