חושך, אני מתקרב למחסום.      
השומר ניגש אלי ואומר לי לפנות לאחור.
אור, אני פותח את הדלת.
השומר שוכב בשלולית על הדרך.
ושוב אני במכונית, מביט בפרצופו.
משתוקק לחונקו.
מתחיל לצעוק, להשתולל, לעשות סקנדל
ופתאום זה מכה בי, ואני נסוג לאחור,
נסוג חזרה לחושך, מתרחק מהאור.

חושך, אנו מתקרבים למחסום.
השומר ניגש אלינו ואומר לפנות לאחור.
אור, אני רואה אותו זועם, משתולל,
בלי שום תירוץ, בלי שום סיבה,
ופתאום זה מכה בי, ואני מושך אותו לאחור,
מושך אותו חזרה מהאור, לתוך החושך והשחור.

חושך, הם מתקרבים למחסום.
אני ניגש אליהם, אומר להם לפנות לאחור.
אור, פניו מתעוותים, פיו נפער,
ומתוך התהום בוקעות מלותיו.
ופתאום זה מכה בי, ואני נסוג לאחור,
נסוג חזרה לחושך, מתרחק מהאור.
מאור זעמו חסר הסיבה, חסר הצורה.
ותוהה, האם גם אני מסוגל להרע?