כשהבנתי שלא אראה יותר, שאיבדתי את מאור עיניי, את היכולת
המוחשית הגדולה ביותר שאי פעם הייתה ותהיה לי, שתקתי. אפילו לא
בכיתי.
חשבתי שאם העיניים לא מתפקדות במראה, הן לא ייתפקדו בדמעות.
וגם הדמעות לא זלגו.
שתקתי ושתקתי... ולא ידעתי על מה לחשוב קודם. כאב לי הראש
ונפלתי לחלל... לחלל שחור. וידעתי שעד יום מותי, אני אשאר
באותו חלל.
באותו רקע שחור ואפל שאין בו כלום, אני אשמע קולות, אני אריח,
אני אטעם ואני אחוש.
אבל אני לא אראה... החוש הכי חשוב, נאבד לי. נלקח ממני.
ואז התחלתי לבכות... כי אז הבנתי, שאני לא אראה יותר את החיוך
שלך שאתה תמיד מחייך כשאני עצובה, בשבילך לשמח אותי.
ואז הבנתי שאני לא אראה את המבט שלך, שאת תמיד עושה שאת
מאושרת, ואז הבנתי שאני לא אראה את הקו הזה מעל השפתיים שלך
בחיוך ענק אחד... מלא שיניים,ואז הבנתי... שאני לא אוכל לראות
יותר עיניים ירוקות כמו שלך, ולא תכולות כמו שלך ולא חומות כמו
שלך אבל יותר כאב לי... לאבד אותך.
הדבר שהכי עשה אותי מאושרת... המראה שהכי אהבתי לראות. בכל
תחושת עצב ומצוקה הייתי אצלך
ישר... בלי לחשוב באתי אלייך. בשביל לצאת מהעצב, כל מה שהיית
עושה זה חיוך אחד קטן ויפה
שמייד אחריו אני גם חייכתי..ושכחתי את העצב.
אני לא אזכה יותר לראות אותך, ואת החיוך.
אני לא אראה כלום... למעשה, אני כבר עכשיו לא רואה.
וייחסר לי החיוך שלך כל-כך... ואני בוכה ובוכה.
ואני אחשוב עלייך כל היום ואני אדבר איתך כל היום ואני אקום כל
בוקר וארדם כל לילה בחושך מוחלט בעיניים ובלב... ובלעדייך.
אני לא אזכה לראות אותך, בהתבגרות והתגברות, אני לא אזכה לראות
חיוך ושמחה ולא דמעות ועצב.
כל מה שנשאר לי ממך זה רק הקול שלך... ומגע הידיים שלך שמנגבות
את הדמעות שלי.
במילא אני לא יכולה לראות...
לא אכפת לי מכל העולם, לא אכפת לי מהאנשים ומהחפצים ומהכל.
בשנייה שעיכלתי את זה, לפחות ניסיתי לעכל את הבשורה המרה הזאת,
חשבתי עלייך.
התמונה שלך עלתה לי בראש... המחשבה עלייך.
אני מרגישה חיה... אני עדיין נושמת והלב שלי עדיין פועם אבל
אני כל-כך מתה כשאני לא רואה אותך...
והשנים ייעברו, ואת תתבגרי, ואתה תגדל ואני לא אוכל לראות
אותכם...
אם אין לי אותכם אין לי כלום...
הדבר היחיד שהחזיק אותי, זה היכולת שמיעה. תודה לאל שלא לקח לי
את היכולת השנייה החשובה,
השמיעה... תודה לאלוהים שהשאיר לי את המוזיקה שלי... שבזכותה
חייתי, כי אין לי אותך יותר. אני לא יכולה לראות אותך.
אבל מה ייעזרו לי שירים... ומה ייעזרו לי זמרים ומה יעזור לי
כל דבר אחר, כשאין לי את העיניים הצוחקות שלך כשאין לי את
החיוך שלך בלב... רק תמוה איפשהו בזיכון עצוב, בגיל 15 שאיבדתי
את הראייה.
ולמה איבדתי את הראייה... לא יודעת. זה פשוט קרה לי ביום
אחד...
וזה לא אשמתי ולא אשמתך, אבל אני לא יכולה לסבול את זה יותר.
שאין לי אותך.
אז אני כבר לא אסבול יותר...
מוקדש לכל החברות, ולידיד הכי טוב
(בגלל זה יש גוף זכר ונקבה...) |
