יושבת בחדרי, כמו שהבטחתי לו - כשאני מרגישה את המכה כמו אגרוף
בבטן, אני פותחת את המחברת וכותבת על זה. לא שומרת את המכה
בתוך הבטן.
ובחדר למעלה, אמא שוב בוכה.
אותו בכי שלא שמעתי כבר כמה חודשים. ידעתי מה זה אומר. אבל
בגלל שהיא לא אומרת כלום אף פעם (לפחות לא לי, לילדה הקטנה
שלה), סגרתי מעט את דלת חדרי, עמדתי לידה וניסיתי להקשיב, וכן,
הנוסח חזר.
הוא עשה את זה שוב. הבנזונה עשה את זה שוב.
אחרי ההבטחות, אחרי שהתחנן על ברכיו לעוד הזדמנות, אחרי שהעפנו
אותו מהבית, ואמא החליטה להחזיר אותו כי הוא באמת ביקש יפה.
אחרי הכל, אחרי חודשים של "תיקון הטעות", אמא שוב בוכה.
וכשאני שומעת את אמא בוכה, נוזלות לי דמעות כמו עשרות נהרות
שפורצות סכרים אחרי הגשם הראשון של החורף.
רציתי באותו רגע להיכנס לחדר ולירות לו 10 כדורים לתוך הראש.
זה לא שאיכפת לי באמת ממנו. מצידי שהמוח שלו יתפזר על הרצפה או
אפילו על הסדינים החדשים שהוא קנה כדי לזרוק לפח את אלה שליכלך
עם הזרע שלו על האישה המלוכלכת השנייה.
אבל העדפתי להמשיך להסתתר מאחורי הדלת. שומעת את אמא מייללת
מהחדר שלה.
מדי פעם צועקת. אחרי זה חוזרת לבכות.
איך היא הייתה בנאדם אחר כשהוא לא היה פה. סופסוף היא יכלה
לחיות באמת בלי ללכת לישון בלילה במחשבות מתי הוא יחזור והאם
הפעם הוא באמת עובד עד מאוחר.
אבל אחרי 35 שנה, קצת קשה לחשוב עם השכל במקום עם הלב, והיא
מחזירה אותו שוב ובוכה עליו שוב ושוב.
ועכשיו... עכשיו שקט.
שקט שאפשר לחתוך עם סכין.
(סכין שלא כדאי שתהיה לידי כרגע. או יותר נכון לידו)
כנראה שהם שכחו שאני בבית.
נזכרת בשיר של היהודים-
"למד אותי לעוף כדי שלא אכאב
תן לי להמריא, לפרוס כנף"
כל-כך הייתי רוצה לעוף מפה עכשיו. לא סתם לצאת מהבית... לפרוס
כנף. כמו בשיר, כמו באגדות.
לטייל עכשיו בין השמיים ולא בין קולות האכזבה.
האם מחר אקום בבוקר ואקרא לו "אבא"?

לפעמים אני חושבת שהתבגרתי בחצי השנה האחרונה יותר ממה שיכולתי
אי פעם לגדול.