בכל יום ויום, אני רואה אותך.
אני יכול לדבר איתך,
ואני יכול לדמיין שאני איתך,
ואני איתך בכל מיני מובנים שבכלל לא חשובים לי.
ואני כלל לא איתך.
איתך לא-איתך

ואת יודעת מה הכי מפחיד אותי?
מה מטלטל את מחשבתי באופן כה כולל עד כי אני מתחיל להאמין בכח
עליון, כי לטבע לבדו אין כזה חוש הומור אכזרי?
מה מרחף כצל מעל חיי, לא, מעל נשמתי?
אני, שיכול לגחך וללגלג את דרכו אל מחוץ לכל צרה?
שבגן-עדן, כאשר ניפגש, ולפי חוש האירוניה המפותח והאכזרי של
אלוהים, אני יודע כי ניפגש גם ניפגש, אני שוב אהיה איתך.
ואני עדיין, לעולם ולעד ולנצח ועד סוף היקום, לא אהיה איתך.
איתך לא-איתך.