דייייייייי...
מספיק.
נמאס לי כבר. אני לא יכולה ולא רוצה
לקום לאותה מציאות עקומה ואפורה,
לאותם בני אדם צבועים ושקרנים
לאותם בני אדם שאני מתעבת
לאותם אנשים שמתעבים אותי חזרה, ורק מעמידים פנים שאכפת להם
לאותם אנשים שרואים אותי במשבר ורואים אותי מתפרקת,
וכשהם שואלים: "מה קרה? את בסדר?" אז הם מצפים לשמוע "כן"
חיוור וחלש, ואולי חיוך מאולץ ומופלץ. אבל לא אכפת להם.
זה לא מטריד אותם אם משהו לא בסדר. שאלו..  יצאו ידי חובה.

נמאס לי גם ממני. גם את עצמי אני מתעבת.
נמאס לי מאותה ילדה קטנה שאני קמה אליה כל בוקר,
אותה ילדה קטנה שאני מסתכלת עלייה במראה בדמעות
אותה ילדה טיפשה שהחיים שלה הם אשליה אחת גדולה
אותה ילדה...  שעוצרת כאן.


אוקיי...  לא יודעת לאן להמשיך. אני יושבת כבר 20 דקות וכותבת
המשכים...  אבל שום דבר לא נראה לי נכון וטוב. אולי זה כל
הרגשות שלי. מצטערת.