אז מהי, בכל זאת, האפלה הזו של הסקס? האם ייתכן, שהים השחור
המבעבע הזה, בתוככי נפשי, מתחיל מחיתוך הדיבור, מנעימת הצחוק
המיוחדת ההיא, הגורמת לכך, שזר גמור מבעיר מפלי זימה גועשים
בתודעתי?
אני מנסה לאחוז בזה, וזה מתפתל מדי, חלקלק כמו עצמו - איזושהי
מיטה ענקית, רחבת ידיים, בסופו של חדר רחוק מוצף אור, בסופו של
מסדרון חשוך.
איזושהי אינטימיות מסוג סוטה, ריחות גוף חזקים, סדינים לחים,
בן זונה מתחשב...
הייתכן שהכל קשור אך ורק לזיון הראשון - הוא לא היה מתחשב
במיוחד - הוא היה בן זונה די קלאסי... (ולא הייתה שם שום מיטה,
בקושי הורדנו בגד, אבל היה שם חיפזון של דרך אגב, הפשלה והשפלה
שעל ההימשכות אליה אני תוהה), הוא היה אפל - בגלל החוויה שלי,
או מתוקף הווייתו הוא?
כל פעם שנעורים בי הדנדונים הכהים האלה, התשוקה שמזכירה אש רק
בגלל שהיא שחורה בוהקת ואדומה קודרת בבת אחת, אני נתקפת רצון
פיזי לראות אותו, את הזיון הראשון, את המזיין הראשון,
להיזכר אם הוא אכן כזה אפל (ומה אעשה אז...?) או אם הרושם שלי
נוצר מהכרונולוגיה הידועה מראש של איבוד הבתולין (ומה אעשה
אז...?)
אולי זו קריאתה של נפשי לנפש תאומה שעוד לא נקרתה על דרכה,
אולי פנטזיות אלימות, מין שיבושים סוריאליסטיים בתבנית
המעורערת של כל-אדם, הנכרכת בעצמה מתוקף ציווי המציאות האפלים
אף הם.
אני רוצה לטבוע בים הזה, הלא מפוענח, להתמסר לעינוגי הגוף שעות
על שעות, בעצלתיים,בפראות; להילקח - מעודנת.
נמאס לי כבר מהפורקן האווילי והאנמי, הילדותי משהו, הדומה
להנאה שבהפרשות המעיים אחרי התאפקות מה, החסר את האמנות
האמיתית שבחיים.
אני רוצה להיקרע מתחתוניי, עיניים חודרות, לפותה ביד היודעת את
כוחה, שאני אתעייף ראשונה, להירדם, להתעורר - הוא עוד מסתכל
עליי.
ודבר כזה אי אפשר לבקש.
אפשר רק לבעבע במסתרים, להיחשב נימפומנית אולי, וייתכן כי הקשר
הזה בין זונה לקדושה הוא ברצון לאבד הכל, להתמסר לחלוטין לאש
יוקדת, לזנק בזרועות פרושות להר הגעש, להידבק לרדיאטור.
לרגוש, להתחרפן, לצרוח משמחה. להיכנע, להיות כנועה ועדיין הוא
יידע שאני קיימת.
להתמסר לטבעי הזנותי, המתרפק.
אני רוצה לבעור כולי בהבקיעי את האטמוספירה של גן העדן,
ומדכדכת אותי ההתבשלות הזאת על אש קטנה, שנראה כי עליי להסכין
עמה.

וכשנרגעת ההמיה הקודחת הזו בין רגליי האוניברסליות, רצונות
דומים מחליפים אותה.
דכדוך על זרותי לאביב הזה, דגדוג בוורידים - למלאם בחומר מגעיל
ומסריח, שאהיה מגעילה ומסריחה גם אני, סרוחה בחדר אפל כשספידים
מוטרפים מזמזמים בעורקיי, מאיצים בי לזוז, אך אין לאן. לגמור
סיגריות בשניה, בלי להרגיש, רעדה פרועה באישונים ובידיים.

או חוסר עניין, חוסר אכפתיות, שוויון נפש היא מילה אצילית מדי
לאדישות - על הזין שלי מה יקרה, מי אוהב אותי ולמה, מה נעשה
בקיץ. ומסתבר שרק משוויון הנפש הזה, שהוא באמת מילה אצילית מדי
לאדישות הזועמת, המיזנטרופית בעיקר כלפי עצמי אבל לא רק, ובכן,
רק ממנו באים חיים חדשים, עניין והתרגשות מה.
היא כה חסרה לי, ההתרגשות ההרפתקנית הזו, כמו אדם שאיבד יד
והיא עדיין מגרדת.
לאן היא הלכה והאם היא תחזור, או אולי זו תסיסה מעודנת הלוקחת
חלק רק במעבר הקצר הזה בין הנעורים לבגרות, כשכבר אפשר לעשות
הכל אבל עדיין לא ידוע מה בדיוק.

האם עוד יכאבו לבי וידי השמאלית באהבה, האם עוד אדאג שאני
מפסידה דבר מה מרגש, האם עוד ארצה להיות בקרבת אנשים שנראים לי
מעניינים, או שמא כבר נגזר גורלי להיות סגפנית רגשות על מי
מנוחות, סטואית עד אובדן הכרה, מתנהלת כה וכה כשמסביבי המולה,
ואילו בי החיים נוגעים כרפרוף נוצה, מעירים רצון אימפוטנטי
להתעטש שלא בא על סיפוקו.

אני מודה שזו הייתה סוג של מטרה - להיות שוות נפש ומאוזנת כמו
הטבע עצמו, אבל ג'יזוס! רק כשלב, ככלי לעבר משהו גדול יותר,
חשוב יותר, משהו שיקיף את חיי בלא שאצטרך לאהבה, לאנשים,
לתחושת ההתרגשות ההרפתקנית.

ומה שקרה הוא שאני מיטלטלת בין צרכים פרועים ללכת עד הקצה,
להישרף עד תום, בלי שיירים, עד לפורקן נכסף שאינני יודעת מהו
(שכן אורגזמה, בסך הכל, היא רק ביטוי גשמי למדי ולא כל כך קשה
להשגה של משהו הרבה יותר חובק גבולות) ובין אותה האדישות,
נזעמת לפרקים וסתמית בדרך כלל, שממנה מתחיל יום חדש, לא רע חס
וחלילה, אלא רק נחמד מאוד וזהו.