"את משכיבה אותי?!" הוא אומר לי בקול חרישי, מנסה לא להעיר את
אחותו שכבר נרדמת אט אט. מביט בי בעיניו הירוקות והגדולות,
שנוצצות אפילו בחשכה.
אלו העיניים הכי יפות בעולם...
"ומה עם שרון ועידו, לא מגיע גם להם שאני ארדים אותם?!"
לחשתי לו בחזרה...
אבל על מי אני עובדת הרי גם שרון וגם עידו יודעים שאשאר כמו
תמיד על יד המיטה שלו, ואחזיק לו את היד עד שהוא יירדם. ומידי
פעם אני אנשק אותו על הלחי הרך והתמים שלו. מחזיקה לו את היד
שעות ארוכות,
לא רוצה לשחרר.
לא הפעם.

בכל פעם, כמו הפעם הוא שואל אותי שאלות, לא שאלות של ילד בן
6... הרבה מעבר לגיל הזה... כזה סקרן... כזה חכם.
יפיוף שלי...
ואז... הוא שאל אותי מתי אני הולכת לצבא.
הבטתי בו... הוא לא יודע עד כמה זה קרוב...
"עוד חודש וחצי..." השפלתי מבטי... לא רצתי לראות את העיניים
שלו ולבכות.
"ואחרי זה אני לא אראה אותך יותר?"
הדמעות... תפסקו...
איך שהילד הזה עושה לי קשה, ואני אוהבת אותו כאילו הוא שלי,
יצא מהרחם שלי, כאילו אני עברתי איתו 9 חודשים ולידה מפרכת.
אפילו הוא קורא לי אמא לפעמים... ובאותם פעמים אני הכי מאושרת
בעולם.

"בטח שאני אראה אותך. כל פעם שאני אשתחרר מהצבא אני אבוא ואני
אתן לך נשיקה כזזזזזזזאת גדולה!
ואז נתתי לו נשיקה.
ולמרות שזה היה בנימה של צחוק הוא נהייה עצוב. הוא הבין אותי
מבתוך.
זה קטל אותי...

ככה הוא נרדם. אוחז בידי... בורח ממני לעולם החלומות.
פשוט ישבתי שם. לא יודעת כמה זמן אפילו. לא מהרתי לעזוב את
החדר שלו הפעם. לא, לא הפעם.
הפרימדונה הבלונדינית כבר כולה מעולפת, חסרת הכרה, כמו פיה
קטנה, שוכבת שם מולי...
שומעת נשימותיה...
ובחדר השני ישן נסיך מהאגדות. ילד טוב עם צמה גדולה מאחורה ילד
שפעם הכי הערצתי בעולם.
עד הרגע שהוא למד לקלל. עד הרגע שהוא כבר התבגר יותר מידי...


"שלום, קיבלתי את הטלפון שלך מטלילה השכנה שלך. הבנתי שאת עושה
בייביסיטר נכון?!"
"כן,עשיתי ליובל הבן של טלילה כמה פעמים..."
"ומה עם שלושה ילדים... את תסדרי את חושבת?"
"אני יודעת שכן... אמרתי בבטחון."
ומאז... אותם שלושה ילדים- עידו הנסיך שרון הפרימדונה ועומר...
עומר המלא שלי עם העיניים הירוקות- תמיד בלב שלי.
ואני אוהבת אותם בצורה שלא תאמן.קשה לי לחשוב בלעדיהם.
ועוד מעט... אני אהייה בצבא, ולהם תהייה בייביסיטרית חדשה.
שתרגיש כמוני...