הביט. מבט מעט מהורהר, מעורער. הביט לרגע, לשנייה, לפני שנרעד
ועצם את עיניו בתחושה של בזבוז. אחרי מספר רגעים אזר אומץ
בשנית ופקח את עיניו, מנסה למקד את מבטו בעיקר, מנסה להבין,
לראות, להתרכז, לפני שיגיע הרגע בו יהיה חייב להפסיק. גם הפעם
נכשל.
עוד רגע של מנוחה. לפקוח? לעצום? לסגור את התריסים מפני רוח
ואבק? עוד רגע של מנוחה. הפעם יצליח, ידע. ואז אין דרך חזרה.
הוא לא יוכל למחוק את הרגע המדויק. לא יוכל לקחת בחזרה את הידע
שיצבור בעוד שניה אחת בלבד. מיד אחרי רגע המנוחה הזה. נשימה
עמוקה לפני הצלילה למים העמוקים. פקח את עיניו לאט לאט. ריס
אחר ריס התרומם כמו שלבים בתריס שחור מפיח אוטובוסים. לאט לאט.
האישון הצטמצם בחרדה ככל שהאור זרם פנימה, אבל הוא המשיך
בעקשנות, בדבקות. לפקוח. לפקוח. לראות.
רגע ארוך של תצפית.
עכשיו הוא יודע.
הוא מצא את עצמו.