הם ישבו להם ביחד. המלאכים, הנשמות הטהורות והצדיקים. דיברו,
צחקו, השתעשעו, נהנו, ניסו לתקן את העולם בכל מיני דרכים אבל
רוב הזמן הם פשוט צפו. בראש כל החבורה ישב לו בניחותא לא אחר
מאשר אלוהים, בכבודו ובעצמו. הוא היה פחות משועשע, הוא נוהג
תמיד לשמור על הבעת הרצינות שלו. למרות שהוא צוחק, הוא לא נותן
לעצמו לעשות שטויות. ככה הוא, לא מאבד מכבודו לרגע אחד אפילו.
כשהוא הבחין בי הופיע ניצוץ בעיניו. הוא קרא לי: "בוא תצטרף
אלינו". הרגשתי כאילו הוא הוסיף "זה לא אותו דבר בלעדיך". הוא
תמיד גורם לך להרגיש טוב עם עצמך, כאילו אתה יחיד ומיוחד.
איך אפשר שלא לאהוב אותו?
לא ידעתי מה לענות לו. מצד אחד רציתי להצטרף אליהם, להיות
איתם, לשחק איתם. אולם, מצד שני, מי אני לעומתם? הם מלאכים,
צדיקים, נשמות טהורות ואילו אני סתם... בנאדם. כל העיניים שלהם
היו מופנות כלפי. מזמינות אותי להצטרף.
"לא תודה, אני עייף" מלמלתי והסתובבתי ללכת.
ואז קרה הדבר ששינה את כל חיי. שתי מילים, ביטוי אחד שזעזע את
עולמי.
"יצאת פארש"
קיוויתי שזה יצא מפי אחד המלאכים או הנשמות אבל לא. הקול היה
ברור. זה לא יכול להיות מישהו אחר. אני לא מייחס הרבה חשיבות
למשפט הזה. בסה"כ זאת סתם צורת שכנוע. אבל כשאלוהים (!) אומר
לך שאתה פארש? בורא עולם, שיכול להקים ולמוטט אימפריות בהינף
יד, שמפיל הרים ומרים עמקים כאוות נפשו, אומר לך שאתה פארש?
איך אפשר להמשיך לחיות? כל חייך, שהתאמצת ועבדת קשה להתחבב על
הסובבים אותך ובמיוחד על האיש ההוא למעלה, יורדים לטמיון.
קפאתי במקום. לא יכולתי ללכת או לדבר. הקולות מסביב השתתקו.
נשארתי עם עצמי לבד, בחדר שלי, מנסה לעכל את מה שקרה עכשיו.
החיים התרוקנו לאט לאט מגופי. זה התחיל מהלב - הוא תמיד זה
שנפגע ראשון - וכשהלב נפגע הוא מפיל אחריו את כל שאר החלקים
בגוף. מה שקרה זה שהוא פשוט הפסיק לפעום. לא יודע איך ומתי זה
קרה. בשלב מסוים הוא פשוט נעלם. כשהדם הפסיק לזרום נפגעו שאר
האיברים אחד אחרי השני. הריאות, הכליות, הכבד, כל האיברים
הפנימיים. אחריהם הלכו השרירים, הגידים והעצמות. נשארתי רק עור
מרוח על הרצפה ובתוכו מה שהיה פעם המוח. המוח הוא תמיד זה שמת
אחרון. עד שהוא מעכל מה קורה סביבו זה כבר מאוחר מדי להציל
משהו. בסוף גם הוא נעלם. העור שלי נשאר להסתובב בעולם מרוח פעם
על אספלט ופעם על חול.
"יש לך את השיר 'כשתמי עוברת דירה'?" שמעתי פתאום קול משום
מקום.
"כן" עניתי. הדיסק של "בייב" היה הרכוש האחרון שנשאר לי ושלחתי
לה את השיר.
"תודה" היא ענתה והוסיפה "אתה מצחיק".
היא הרימה אותי בידה הרכה והחזיקה אותי קרוב אליה. אני לא זוכר
איך היא נראית בדיוק אבל מה שאני כן זוכר זה את הראסטות
הארוכות שלה ואת העיניים. כשהסתכלתי לה בעיניים ראיתי לתוכה.
מה היא חושבת, מה היא מרגישה ולכן לא הפתיע אותי הצעד הבא שלה.
בעוד היא מחזיקה אותי ביד אחת באוויר, היא החלה לפשוט מעליה את
עורה בעזרת היד השנייה. את עור שלה היא הכניסה לתיק והתחילה
ללבוש אותי.
ההרגשה הייתה כל כך נעימה. שוב להרגיש את עצמי מלא. עצמות,
שרירים, איברים פנימיים, לב. אחרי כל כך הרבה זמן שהייתי ריק
פתאום הרגשתי שיש לי סיבה לחיות. פתאום לחיים שלי היה ערך.
ועוד איזה ערך!
הסתובבנו ככה במשך יום שלם. בסוף הגיע הזמן להיפרד. כשפשטה את
עורי מעליה הרגשתי שיש משהו בתוכי. היא השאירה בי חתיכה מהלב
שלה. היה לה לב כל כך גדול שאפילו החתיכה הקטנה הזאת הספיקה
בשביל לבנות את כל הגוף מחדש. ייקח לי הרבה זמן להיבנות שוב
אבל זה יקרה. והפעם הגוף יהיה הרבה יותר טוב מקודמו.
ברגע זה הבנתי את אלוהים. הוא ידע שזה יקרה. הוא תכנן את הכול.
התגודדות החבורה, ההזמנה, הסירוב, העקיצה, הריקנות. אלה היו
השלבים של המאסטר פלאן שלו.
אכן נסתרות הן דרכי האל. |