שאול קם בבוקר, לבו פועם בתוכו בפראות אחרי חלום זוועות כלשהו
שתמונותיו האחרונות החלו נמוגות מראשו. כל שנותר הוא אותה
הרגשה מוזרה, כאילו הלב שלו מנסה לקפוץ החוצה מגופו. הוא
התיישב והביט בשעון התלוי על הקיר מצדו הימני, כשלושה עשר
סנטימטרים מהתקרה. השעה הייתה 07:26, ארבע דקות לפני שעת
ההשכמה הלאומית שהוחלטה על פי רוב של שבעים ושלושה קולות
בכנסת, והחליט להמשיך לישון ולנצל עד תום את כל ארבע הדקות
הנותרות.
קפיצתו כמעט הגיעה עד התקרה כאשר ארבע דקות מאוחר יותר הוא
התעורר סופית לקולו המצמרר של השעון המעורר ויחד עם תחושת
האקסטזה המיוחדת רק לבוקר של יום חמישי הוא נכנס למקלחת, מנצל
את כל שבע עשרה הדקות שהוקצו לו על מנת להתגלח, לצחצח שיניים
ולהתלבש לקראת יום עבודה חדש.

רעיון חלוקת החניות הפרטיות הועלה במהלך ישיבת צוות וועדת
נוחיות הדיירים במהלך וויכוח סוער בקשר לבעיית החניה ההולכת
ותופחת מדי שנה בשנה, כאשר צעירי השכונה השובבים הולכים
וגדלים, ומקבלים לאיטם רשיונות נהיגה לרוב, ומכוניות חדשות
ונוצצות מופיעות ברחבי השכונה בעלת כושר הקליטה הצולע. הוחלט
על פי רוב להעניק אישור אחזקת רכב יחיד לאדם. הרכב יחנה בחנייה
פרטית אשר תוקצה לבעלו באישור מיוחד מוועדת נוחיות הדיירים.
מספר רישוי הרכב יהיה כתוב במרכז החנייה באותיות בכתב David
גודל 16 מודגש, ללא קו תחתי.
בכל מקרה, שאול הגיע אל אוטו הפורד-פייסטה האפור שלו, שאותו
זיהה בעזרת מדבקת שמו שהודבקה באגרסיביות לחלון על ידי פקח
תנועה ממורמר שפעל לפי חוק זיהוי כלי הרכב שנקבע כיעיל ביותר
במרץ 97 על ידי רוב תושבי ארץ ישראל. הוא התיישב והדליק את
תחנת הרדיו הלאומית החדשה 'רדיו everybody' שהרוב בחר להפכה
לתחנה הפעילה האחרונה והיחידה בכל מכשירי הרדיו בארץ. שאול
התניע את האוטו ועיווה פניו למשמע קולה המזמר של פנינה דבורין
(בשנת 88, לאחר כישלונה המוחלט על פי רוב של תוכניתה 'החוליה
החלשה', פנתה לקריירת שירה) ופנה בכיוון ההפוך ממשרד הפנים, שם
עבד כבר שמונה שנים כמנפיק תעודות זהות לנערים זבי חוטם שהגיע
זמנם להצטרף למשפחת הזהות הישראלית ומבוגרים לא יוצלחים
המגיעים אליו מבולבלים מעצם העובדה שפעם ראשונה בחייהם עקפו את
החוק ואיבדו את תעודת הזהות. העבודה החלה להימאס עליו, למרות
שבבוקר יום שלישי קרא בעיתון כי רוב העם הישראלי מרוצה מהעבודה
אשר ניתנה לו שנתיים קודם לכן על ידי משרד התעסוקה במבצע הגדול
'get a job' או בתרגום חופשי לשפת הקודש - 'השג לך עבודה'.
הפעם פנה לכיוון הצוק של ילדותו, שם היה משחק יום יום תופסת
גבהים עם חבריו לשכונה. הוא יצא מהאוטו, ניגב את פניו בידיו
המזיעות מהתרגשות, והלך בצעד נחוש לכיוון קצה הצוק. הוא הביט
אל שמורת הטבע הקטנה המציצה אליו מלמטה ובלי לפתח מחשבות
נוספות, בעיקר לא כאלה של חרטה, קפץ.
גופו הרפוי וחסר החיים נשאר תלוי כ-45 דקות על עץ ברוש זקן אחד
ולאחר מכן התגלה על ידי נערה צווחנית ומבוהלת. גופתו של שאול,
יציר החברה הממורמר ונטול הבחירה החופשית על פי חוקי
הדמוקרטיה, נטמנה מחוץ לבית הקברות היישובי, יחד עם שאר גוויות
המתאבדים של שנת 99 ואלה אשר נטלו את חייהם, מתנתם היחידה
מאלוהים, בניגוד לסעיף מספר 29 בספר הכללים הלאומי - 'לא ייטול
אדם את חייו אם לא הודיע בפני פסיכולוג מורשה כי אינו מאושר
מדרך התנהלותם', סעיף זה נבחר ברוב קולות במאי 96 ופורסם כחודש
לאחר מכן. שם נחה גופתו עד עצם היום הזה.