נסתרות הן דרכי הגורל. אם תזרוק מטבע לאויר לא תוכל לדעת לעולם
מה הם הגורמים הפיסיקליים, מה הם הכוחות הגדולים והקטנים, מה
הם החוקים הנסתרים של הגורל שיגרמו לו בסופו של דבר ליפול על
פניו או על פניו השניות. מה שתמיד תוכל לדעת וזה עם מעט ספק,
שבסופו של דבר המטבע ייפול ויציג לך את אחד מפניו. ותמיד ייפול
המטבע ויסתיר לך את פניו השניות.
אבל מה שלעולם לא שאלת, מה שמעולם לא העסיק את מוחך, היא
השאלה: איזה כוח בעולם גרם לשני צדדי המטבע להצמד יחדיו ולהפוך
לישות אחת - מטבע! תמיד, מאז ומעולם היית עסוק בלראות את אחד
מפניו של המטבע ולהתעלם מקיומו של השני.
האשליה הכי גדולה שלך היא, שחשבת שבכל פעם שאתה זורק את המטבע
ומביט באחד מפניו, אתה למעשה רואה את המטבע כולו. זוהי הרי
אשליה, כי כדי לראות מטבע, עליו לראות את שני פניו.

עץ

רוח הסתיו נשפה בעורפו וקיררה את גבו העירום שרק עכשיו עבר את
התמתחות הבוקר. היא נשפה, הרוח, את מחשבות ליל אמש אל מחוץ
לראשו, דרך עיניו, לבשר לכל מי שמוכן להסתכל עמוק מספיק אל תוך
אופל אישוניו על חלומותיו הצעירים ועל יאוש בגרותו.
הוא יצא ערום מהמיטה, משפשף את רגליו, מגרד בבטנו המרשרשת
בשלווה לאות רעב הבוקר. וכך, בלי להתכוון, הוא העיר אותה משנתה
בתזוזתו. היא פלטה אנחת התעוררות והביטה בעיניו שחייכו לאור
עיניה הנפקחות.
"בוקר טוב", הוא לחש לה, נצמד אליה, נושק לשפתיה. הוא חש בידיה
מלטפות את גבו, את מגע שפתיה ורטיבות לשונה מעורר את נורות
החושים שבקצות גופו ובתוך בטנו המתרגשת.
"כבר בוקר?'' הוא שמע אותה שואלת.
"כן, הלילה מת ומשהו חדש נפתח", הוא אמר מתוך רוחו הפילוסופית.
"אני הולך להתקלח, תתעוררי לך ותצטרפי אלי אחר-כך?'' אמר
והעביר אצבעותיו על זרועה.
הוא הביט בחיוך המתפשט על פניה, חיוך שצמח אל עיניו מעבר למרחב
ולזמן, חיוך מן העבר. זה היה החיוך שראה לפני שנתיים כשהבין
לראשונה שהוא אוהב אותה יותר משהו אוהב את עצמו. יותר משהוא
אוהב כל דבר אחר בעולם.
"טוב", היא לחשה בשקט והתפנקה למגעו מתחת לשמיכת הפוך.
הוא נשק למצחה וליטף את שערה וחייך.
"אתה אוהב אותי?'' היא שאלה אותו לפני שהתרומם מהמיטה.
הוא אוהב את השאלות האלה שלה. השאלות המטופשות האלו שהיא חוזרת
עליהן שוב ושוב כל הזמן. הוא אהב לראות את הגבות שלה מתעקמות
לסימן שאלה בכל פעם שהיא רוצה לוודא שהוא עדיין אוהב אותה. הוא
גם אהב את הדרך שבה היא סוחטת את זה ממנו, איך היא לוחצת עליו,
איך היא מאנפפת בקולה כאשר הוא נותן לה מבט לא עונה. השאלות
האלו תמיד מוציאים ממנו צחקוק קטן, שהוא יודע שממש מעצבן אותה.
לפעמים הוא נהנה למתוח אותה ולשגע אותה ולנשק אותה עד שתצעק
עליו "תענה לי כבר!" הפעם הוא לא יכול היה להתאפק. אפילו את
עצמו הוא כבר לא יכול היה למתוח ככה.
"עד הקרטון", הוא אמר לה, "אפילו מעבר לזה ובחזרה", אמר ועשה
תנועות מוגזמות וילדותיות בידיו.
הוא הביט בה מחויכת וצוחקת לתנועותיו המשעשעות והוא הבין באמת,
שוב, כמו בכל פעם מחדש, כמו בכל פעם שהיא שואלת אותו אם הוא
אוהב אותה, שהוא אוהב אותה. באמת באמת. ועד הקרטון.
"טוב", היא אמרה בקול של ילדה שזה עתה התעוררה, "אז לך כבר
להתקלח כבר, מסריח אחד".
הוא התרומם והתמתח מול הכניסה אל החדר. הוא הזיז את דלת ההזזה
ויצא אל פנים דירתו הקטנה. השולחן שברכז היה עדיין מלא בכלי
האוכל של ארוחת הערב שלא סיימו עד הסוף. שמלתה הייתה מוטלת על
השטיח ולידה זוג נעלי העקב האדומות שלה ובסמוך אליהם היו
מוטלים, ברישול, חולצתו מכנסיו ותחתוניו. אלומות אור קטנות
זרמו מבעד לתריסים וניקדו את שאריות ליל אמש בנקודות אור קטנות
שריצדו לתזוזת העננים.
הוא לקח נשימה עמוקה אל רעותיו. ריח הבושם שלה עדיין היה
באויר.
"כן", הוא חשב לעצמו, "סוף סוף, אני באמת מאושר".
הוא הלך לארון ולקח מגבת לבנה, גדולה ונקיה. הוא הרגיש מטופש.
הוא הרגיש כמו ילד שקיבל ערימה ענקית של קוביות לגו במתנה
ומרוב שמחה הוא לא יודע מה להתחיל לבנות. בדיוק מהסיבה הזאת
הוא הרבה מאוד פעמים פשוט בוהה בה. לא נוגע, רק מסתכל עליה
ומתלהב מהמבנה היפה שלה. מתלהב מהעיניים העמוקות והגדולות שלה,
מהשיער הזהוב והריחני שלה. מתלהב מצורת שדייה המושלמות, ממראה
פטמותיה, ממשורי בטנה הצחורה, מנקודת הקורקבן הצוחק שלה, מאגנה
המחוטב, מרגלי האיילה שיה ומישבנה החצוף. מידיה המלטפות. הוא
היה משתהה מנוכחותה האלוהית, מחיוכה הכובש, מקולה המפתה,
מנשמתה הפרועה כחיית השדה, מציפורני החתול שלה ומתמימותה
האפרוחית. מכמויות האהבה שגופה הקטן מסוגל להפיק.
הוא התהלך אפוף תחושת ריחוף אל המקלחת וסידר את זרם המים
למינון הפושר אשר אהב. הוא הכניס את גופו מתחת לזרזיפי המים
עוצם את עיניו ומדמיין שטיפות המים הם דובדבן שפתיה שלוחש על
כל גופו. הוא דמיין את ידו המסבנת כידה העדינה שמלטפת את
ישבנו, את בטנו, את חזהו, את רגליו.
לפתע נקרע חוט המחשבה שלו כשהבחין בה עומדת מולו מתבוננת כיצד
הוא מענג את עצמו במחשבותיו. היא התקרבה אליו, אל תוך זרם
המים, נצמדה אל גופו, מתחככת בזקפתו הנוקשת.
"אני לא מגיע לגב", הוא אמר לה מחייך.
היא מלאה את ידה בסבון הנוזלי והריחני והחלה מורחת את גבו.
מכתפיו עד אל מתחת לישבנו.
הוא הצטרף למחול ידיה וסיבן את גבה ואת ישבנה. היא הרים את
רגלה, מפסק אותה קלות, מסבן את ירכה ובירכה. ולאחר שהניחה, הוא
סובב את גופה והחל מסבן את שדייה. מתעכב במיוחד בפטמותיה כדי
להתענג על האנחות הקלות שפלטה מגרונה. כדי לחוש בגופה המתפתל
על גופו, את ישבנה וגבה מלטפים את איברו. אז זוג ידיה מתהדקות
על רגליו, מקרבות את אגנו אליה. הוא ידע את שהיא רצתה. הוא ידע
שהיא רוצה שיחדור אליה. וזה בדיוק מה שעשה. הוא סובב אותה
אליו, הרים אותה עם ידיו והצמידה לקיר, הוא הביט ארוכות בפניה
המכווצות מהתרגשות וחדר אליה.

פלי

ציוצי הציפורים העירו אותה משנתה כשצלילם חלחל אל תוך אוזניה.
היא התהפכה בעצלות הבוקר על גבה ולאט לאט פקחה את עיניה
שהסתנוורו מאור שמש הסתיו שבקע מהחלון. היא הבחינה בו יושב על
קצה המיטה, מגרד בבטנו וכובש פיהוק קטן של התעוררות. היא פלטה
אנחת בוקר קטנה ועיניו הכהות הבחנו בתהליך ההתעוררות שלה. היא
נזכרה אז באתמול בלילה. בארוחת הערב שבישל עבורה, ברצועות העוף
המשוחות ברוטב מתקתק-חמצמץ והמקושטות באגוזי פקאן מתוקים. "כמה
שהוא מתוק", היא חשבה לעצמה כששחזרה בראשה את התנהגותו אתמול.
הוא נראה בעיניה כמו נער קטן וחסר עקבות. ילדותי בצורה מעוררת
פליאה. מצחקק ומרעיד כך את ליבה. היא אוהבת אותו. היא אוהבת
אותו יותר משהיא אוהבת את עצמה. יותר משהיא אוהבת כל דבר אחר
בעולם.
היא הבחינה בחיוך שלעיניו ובנצנוץ האור באישוני האופל שלו. הוא
קרב אליה ולחש לה: "בוקר טוב" ומיד היא חשה ברוך שפתיו. היא
הרגישה את ליבו הפועם מבעד לשמיכת הפוך ולכן העבירה את ידיה על
גבו והצמידה אותו אליה.
מיד הציפו אותה זכרונות הנשיקה הראשונה שלהם. היה זה בדיוק
לפני שתי סתוים. שניהם ישבו על ספסל בטיילת משקיפים בנוף
העירוני הנפרס לרגליהם ומספרים אחד לשניה תאוריות מוזרות
ומצחיקות על החיים. היא ספרה לו אז על איך זה שהיקום כזה שחור
וחשוך. "אתה מבין", היא אמרה לו אז, "היקום כולו נמצא בתוך
קרטון. קרטון כל כך ענקי שאי אפשר לתאר אותו במילים. ואנחנו
סגורים בתוכו, בחושך". והוא רק הביט בה ושמע את דיבורה ההזוי.
ואז הוא ניסה לנשק אותה. היא מיד עצרה אותו לשאול אם הוא אוהב
אותה והוא אמר לה שהאהבה שלו מגיעה עד דפנות הקרטון. היא חייכה
חיוך רחב ואפשרה לו לנשק אותה בפעם הראשונה, שם על הספסל.
הוא התרומם ממנה והיא הרגישה את ידו המדגדגת על בטנה.
"כבר בוקר?" היא שאלה בלחש.
"כן", ענה, "הלילה מת ומשהו חדש נפתח".
היא אהבה את הדיבור הפלצני הזה שלו. יש לו מנהג מגונה לדבר
שטויות בקצב לא נורמאלי. היא הכי אוהבת להשתיק אותו ע"י כל
שהיא פשוט מתחילה לזיין לו את הצורה.
"אני הולך להתקלח, תתעוררי לך ותצטרפי אלי אחר-כך?'' היא שאל.
היא חייכה כאות הסכמה ואז אמרה לו בשקט "טוב".
מגע ידו על זרועה שזה עתה התעוררה העבירה בה זרמים נעימים
ומפנקים כמו יין ששועט בדהרה בתוך כלי הדם. זה העלה בה את החשק
להטריף אותו קצת. להוציא אותו מהריכוז הרב שבו הוא שקוע עכשיו.
להחזיר לו על כך שהעיר אותה ועורר אותה.
הוא נישק למצחה וליטף את שערה וממש שניה לפני שהתרומם היא עצרה
אותו ושאלה:
"אתה אוהב אותי?''
היא השתעשעה מהפרצוף המבולבל שהוא לבש על עצמו. היא תמיד
השתעשעה מהיכולת שלה לבלבל אותו. לגרום לו להאמין שהיא חסרת
בטחון וחסרת אונים ע"י כך שהייתה שואלת אותו שאלות רטוריות שאת
התשובות אליהן היא ידעה.
היא כווצה גבותיה לאחר שהבינה שהפעם הוא משתהה יותר מהרגיל.
היא רצתה לשמוע את קולו הצלול אומר לה שהוא אוהב אותה.
"עד הקרטון", הוא אמר לה, "אפילו מעבר ובחזרה".
היא הייתה מופתעת מתשובתו. היא צפתה לתשובה בנאלית. היא חשבה
ששוב ישחק איתה איזה משחק חושני של שפתיים, היא כבר הייתה
מוכנה לראות אותו מתבלבל ואז מנסה להסיח את דעתה עם המגע שלו.
מגע שמסוגל להפנט אותה.
אבל לא, הפעם הוא הפתיע. הוא אמר משהו בלי שום מניפולציה. הוא
הביע את דעתו בעזרת תנועות ידיים מטורפות. תנועות ידיים של
ילד. זה גם הצחיק אותה, לכן צחקה, אבל היא גם האמינה לו באמת.
היא האמינה לו שהוא אוהב אותה, באמת באמת, עד הקרטון.
"טוב", היא אמרה, מאמתת, "אז לך להתקלח כבר, מסריח אחד".
הוא נעמד והתמתח מול הכניסה אל החדר. רק עכשיו היא הבחינה
ויזואלית בזקפת הבוקר המתוחה והמרשימה שלו. היא הביטה היטב
במתאר גופו. היא אוהבת את העובדה שהוא לא הגבר הכי יפה בעולם.
דווקא בגלל זה כל איבר ואיבר שלו נראה כאילו עוצב במיוחד
בשבילה. כל פינה ואזור מלאים בהרמוניה. גופו אמנם דקיק, אך הוא
גם זקוף, גאה ומפואר בעיניה. בטנו הנפלאה התמתחה ושרירי גבו
התכווצו כשהתמתח. היא אהבה את הילד הזה שלה כל-כך. היא אהבה את
זה שכל הגוף הזה והאיבר המזדקר ממנו הוא כולו שלה.
הוא יצא מהחדר, משאיר בראשה את תמונת גופו העירום. היא הסיטה
מבטה אל מבעד לחלון. היה זה בוקר סתוי מושלם. שעשע אותה כיצד
העולם נראה אחרת ולו רק בגלל העובדה שביום בהיר אחד צעד לו אל
תוך העולם הפגוע שלה הגבר שזה עתה יצא מהחדר.
הדהים אותה איך עד לפני שנתיים לא הייתה לה היכולת להבחין
בענני הסתיו, לראות שאין הם סתם זזים אל הרוח, אלא הם רוקדים
ריקוד שמתוזמן בדיוק רב עם קצב פעימות הלב שבתוך גופה.
עכשיו היא הרשתה לעצמה באמת ובתמים להגיד "כן, סוף סוף אני
באמת מאושרת".
היא קמה מהמיטה והתמתחה בסיפוק חושים רב כדי להעיר את עצמה
באמת אחת ולתמיד. הרוח הקרירה שנשבה מהחלון קיררה את עורה, לכן
היא העדיפה לצאת מהחדר כשהשמיכה על גופה.
היא יצא אל פנים דירתו הקטנה, סוחבת אחריה את השמיכה כאילו
הייתה זו שמלת כלה. היא הבחינה השאריות ליל אמש מנוקדות באור
השמש שנבע מבעד לתריסים. היא התקרבה לשולחן אל המקום בו הוא
ישב אתמול בלילה. מאזינה בשקט לקולות צעדיה היחפים ואל קולות
המים הזורמים שהחלו להשמע מהמקלחת. היא אחזה בכוסית היין שממנה
הוא שתה אתמול רק עד החצי, והרימה אותה אל שפתיה. תחילה היא
הריחה את ריח הבציר הצעיר ואז לגמה קלות מן היין האדום ועצמה
את עיניה. היא יכלה לחוש את טעמו של אהובה שנשאר עוד בתוך
כוסית היין. היא הרגישה את חום אהבתו מתערבב עם חום היין
שהתפשט במהירות בתוך גופה.
זה העלה בה את זכרון מעשה האהבה שעשו במקום הקינוח על השטיח
אתמול בלילה. היא נזכרה באצבעות ידיו מקלפות ממנה את בגדיה: את
שמלתה, את חזייתה השחורה, את תחתוני התחרה. מורידות בעדינות את
נעלי העקוב האדומות, מעשות את קרסולה, את כפות רגליה. היא
חוותה בשנית את חמימות לשונו על רגליה, על בטנה ועל שדייה.
אותה לשון שעד לפני כמה דקות נשטפה תחת זרם עדין של יין
נעורים. היא החלה לשמוע בתוך ראשה את נשימותיו הקצביות שפלט
כאשר חדר אליה. רגליה רעדו ברגע שנזכרה כיצד הזיז את אגנו
מעליה, כיצד החליק את איברו בתוכה.
היא התרגשה שוב מהכוח שלו להרימה בעזרת ידיו מן השטיח, אל חדר
השינה, אל המיטה. היא רצתה אותו עכשיו, כמו שרצתה אותו אז,
אתמול בלילה.
רעש המים מהמקלחת העיר אותה מחלום ההקיץ שחלמה. הוא הזכיר לה
שהוא שם, עדיין עירום, גופו חלקלק בגלל המים והסבון. הוא עומד
שם, זקוף, יפה ואוהב. הוא כבר לא עוד חלום מאתמול, הוא נמצא שם
מבעד לדלת. נוגע בעצמו, מסבן את חזהו, את כתפיו, את רגליו.
היא הרגישה את הרטיבות בין רגליה. היא חשה ברגישות הרבה שהציפה
את שדייה והקשיחה את פטמותיה. היא שמטה את השמיכה על הרצפה.
הניחה את כוסית היין חזרה למקומה. והלכה בזהירות, כחתלתולה
מתגנבת אל המקלחת. היא פתחה את הדלת ונעמדה מולו.
היא הבחינה בו עומד מתחת לזרם המים. עוצם עיניים, מסבן את
עצמו. היא לא יכלה להתעלם מהזין העומד שלו.
כשהבחין בה מופתע היא התקרבה אליו. היא ידעה שבעוד כמה שעות,
כשתהייה בשגרת יומה בעבודה,משהו יעורר אותה על העבר ויגרום לה,
שוב, להזכר בחוויות אהבה, במקלחת.

עץ ופלי

הפעם הראשונה שעיניה הגדולות והעמוקות פגשו בעיני הכלבלב
המטורפות שלו, הייתה בתקופה בה הייתה מוכרת בדוכן גלידה קטן.
הוא ניגש לדלפק וחייך אליה חיוך מלא שמחה ואמר:
"תני לי בבקשה גלידת תות ושוקולד".
היא הביטה בפניו המחויכות, היא התרכזה במיוחד בצורה בה הלסת
שלו בנויה. היה לו סנטר קטן וחמוד עם צלקת קטנה שבקושי רואים.
"בבקשה", היא אמרה והגישה לו את גביע הגלידה, "זה יעלה לך 9
וחצי שקלים".
הוא חיפש בכיסו, ואז הגיש לה מטבע יפה ועגול של 10 שקלים.
היא מתמורה הגישה לו חזרה מטבע עופרת מלכלכת של חצי שקל.
הוא הביט ארוכות בפניה היפות. ולפתע הבחין בפחד בזוג עיניה
הענקיות שבולעות כל פיסת אור שחוזר אל תוך עיניה מהעולם.
"עץ או פלי?'' אמר לפתע.
היא צחקה. "אממממ..." היא אמרה, כל מה שהעסיק אותה באותה השניה
זה איזה ילד משגע ומצחיק הוא, "עץ!'' אמרה לבסוף.
הוא תפס את החצי שקל והניחו עומד על הדלפק.
"מוכנה?" שאל.
"אהמ", היא הסכימה.
"אוקיי.. הנה זה בא", הוא אמר וסובב במהירות את המטבע.
מבטו היה מרוכז כולו במטבע המסתובב. והיא, עד כמה שניסתה
להתרכז ביופיו המרגש של המטבע המסתובב, מבטו המרוכז משך את
סקרנותה אפילו יותר. לפתע החל המטבע לאבד מתנופתו, הוא פער את
עיניו בציפייה. היא פערה את עיניה למראה עיניו השבויות. ובאחת
נפל המטבע על אחד מפניו.

"וואו!" הוא אמר לפתע, "יצא לך עץ!'' הוא הציג לה את המטבע
השוכב.
היא לא יכלה שלא לחייך חיוך רחב.
"את יודעת מה זה אומר...", הוא אמר לה, "זה אומר שזה בטח
גורל".

מוקדש לפלי שלי, ג'יי, שהמציאה בשבילי את הקרטון, אחרת לא
הייתי יכול להגיד לה כמה אני אוהב אותה