כבר שנתיים וחצי בצבא, נשארה לו רק חצי שנה. אבל הוא בכלל לא
רוצה לנחש מה יקרה שיסתיים הסדיר. טוב לו בצה"ל. לקבע לא ישלחו
אותו, יותר מדי 'תקלים' עם המפקדים שלו. ואם לא עשו אותו מפקד
עד עכשיו כנראה שגם לא יעשו.

את היום הראשון של התוכנית שלו הוא זוכר די יפה, לחכות מחוץ
לבק"ום למצוא חייל שמסרב לשרת, לשכנע אותו, ולתפוס את מקומו.
זאת לא הייתה גחמה של רגע. הוא חשב על זה הרבה. כמה שבועות.
הוא ידע שהתוכנית שלו תלויה בבחור שיבחר, שלא ילשין, שלא
יגלה.
בסופו של דבר התוכנית פעלה מצויין. אחרי הכל הוא כבר שנתיים
וחצי בצבא ואף אחד לא עלה עליו. כמובן שהיו מקרים ממש קרובים,
ופעם אחת שנתפס על חם (ישן על ספסל באחת השבתות החופשיות שהיו
להם) אבל הוא תמיד מצא תירוץ.
והיו דברים שזכר: את הפעם הראשונה שנשלח לעבוד במטבח.
זאת הייתה הטירונות, הוא הצליח לשרוד עד השעה 4 בערך, מנקה
ומקרצף סירים, כשאחד מהטבחים קרא לו לזרוק את הפחים.
הפחים היו מלאים בשאריות אוכל. לא אוכל שנאכל אפילו, אוכל
שהכינו וזרקו לפח. פשוט ככה. מגשים ומגשים של אוכל שנזרק והוא
צריך לזרוק את כולו.
באותו רגע נזכר בלילות שהיה הולך לישון רעב. הוא נזכר בימים
שלמים שלא היה אוכל. הוא נזכר בשאר ילדי הרחוב, הוא זכר את
המסוממים השיכורים, הכנופיות. הוא נזכר בת"א בחשיכה.
הוא בכה, ולא הצליח להפסיק. ברח מהמטבח והתחבא באיזו פינה של
הבסיס עד שנרגע. למטבח ההוא הוא לא חזר יותר. לא לעבוד בו בכל
מקרה.

הוא זכר את שיחות החיילים האחרים בשעות הת"ש מדברים עם ההורים
בפלאפונים, אחד עם השני, תמיד מתבכיינים כמה קשה להם, שהיום הם
רצו עד שכאבו להם הרגליים, מתבכיינים שהם לא ישנים מספיק,
שהאוכל לא טעים, שהם מתגעגעים הבייתה.
עשרה ימים הוא היה חושב תנו להם לחיות עשרה ימים מחייו והם לא
יתלוננו יותר. בלב היה קורא להם מפונקים בפה היה קורא להם
חברים.

הוא זכר את השבת הראשונה, שנשלח הבייתה הסתובב שעות ברחובות
המוארים, וכשהחשיך נכנס לאחת הסמטאות המוכרות הוריד את המדים
החביא אותם, ושוב לכמה שעות היה אותו ילד רחוב, מוזנח ועייף
שמחפש את הארוחה הבאה.

הוא כבר שנתיים וחצי בצבא, נשארה לו עוד חצי שנה, ולקבע הוא לא
ילך. הוא לא רוצה לחשוב מה יקרה אז, כשיצטרך לוותר על שלוש
ארוחות קבועות, ביגוד, וחברים. הוא יודע שלרחובות הוא לא
יחזור.