אני עוברת ברחוב
ורואה אותו יושב
לבדו
עם עצמו
ועם הכמה אגורות
שנשארו לו

הוא כולו לבד
בקור הכבד
מנגן
ובחיוך קצר מבקש
שנביט לתוך עיניו
בלי בושה
בלי חרדה
ובלי שינאה

אם יש לעזור
זאת לא השקעה
זו חמלה קטנה

הוא יושב לבדו
עם המנגינה שלו
שניכנסת לבפנים
אני מביטה בו

ידיו הסמוקות
פניו החיוורות
רגליו העייפות

הייתי חייבת
להזיל דימעה
לחכות שניה

הבנתי מה זאת אהבה
לא ביני ובינך
לא אהבה טהורה בין בני משפחה
אהבת התמימות

שמתי שקל שניים
על הנתינה הקטנה
חייך בחיוך רחב
אמר תודה

הזמן עבר
הוא כבר לא היה שם
כל פעם שאני עוברת
אני ניזכרת
והדימעה חוזרת