-"יש 'ריח מנטה' בערוץ אחד, שידור מרמלה".
אמא שלי מעברו השני של הקו. עדיין לא למדה לומר "שלום".
לקח לי דקה להבין עם מי אני מדברת, שתי דקות להבין מה לי
ולרמלה ושלוש דקות להדליק טלוויזיה (שבעצמה לא ידעה שיש לה עוד
ערוצים למעט גלגל"צ).
שימי תבורי מאנפף אלי את "הבטחנו זה לזו, ברגע של חולשה, שאם
זה ייגמר, נגמור את זה יפה". לא באמת חשבתי שישדרו מרמלה את
הפוגה של באך, אבל גם לא ידעתי לאן זה ייקח אותי.

הנה אני בת אחת-עשרה, עולה בגאווה לקו מספר שתיים הביתה. אני
מתיישבת בספסל האחורי שהרי כל הגזעיים, כידוע, יושבים בספסל
האחורי. כל המעשנים יושבים אף הם במושבים האחוריים של
האוטובוס. מישהו מלפנים מתחנן שיפתחו חלון. שימי תבורי מיילל
בפול ווליום מהרדיו את "הבטחנו זה לזו, ברגע של חולשה, שאם זה
ייגמר, נגמור את זה יפה". צורב לי בעיניים.
עוזי ואני לא גמרנו את זה יפה

עוזי היה מלך הכיתה. עוזי היה הילד הכי יפה בכיתה, הכי מוכשר
בכיתה והכי חכם. עוזי ואני היינו חברים עוד מגיל שש. בתמונתנו
המשותפת מהגן הוא בחליפת גמדים כחולה כורע על ברך שמאל ואני
בחליפת גמדים וורודה מחוללת סביבו.

האוטובוס עוצר לי בתחנה. אני מאושרת לרדת ממנו, להשאיר את עשן
הסיגריות, את שימי ואת עוזי מאחור. אני צוהלת את דרכי הביתה.
אבא שלי עם סיגרייה בפה מעשן את החפיסה הרביעית.
אני מעווה את פני במיאוס.
אמא שלי אומרת לו: "הילדה אלרגית. תתרחק ממנה".

במבצע שלום הגליל, שהיה הרבה דברים אבל בהחלט לא היה מבצע,
הצבא שלח את אח שלי ללבנון. שנה ושמונה חודשים הוא היה שם. אח
שלי, ילד רגיש, הפך בן לילה למפקד על ילדים קטנים קצת פחות. אח
שלי איבד שם את יואב. יואב נשאר רק בתמונות.
אבא שלי הפסיק לעשן ועבר לבירה מכבי.
אמא שלי רקמה את עצמה בלילות.
לי הייתה נשירת שיער.

הרבה שנים עברו מאז.
עוזי מרצה היום עונשים קלים על סמים קשים.
אח שלי מפקד על שלושה ילדים קטנים. כבר לא כל כך רגיש.
אמא שלי עדיין קוראת לי "ילדה".
אבא שלי אכן התרחק ממני. עד השמיים הוא הגיע.
אני?
אני מעשנת שתי חפיסות ליום, עדיין מחוללת סביב גברים, ועדיין
צורב לי בעיניים.


אני מתגעגעת אליך אבא.