מוקדש לאחותי...



מקופל בצללים של נשמתי אני יושב ומסתכל.
מסתכל איך חיי חולפים על פני מבלי שליטה, מביט באנשים באים
והולכים, ולעיתים מגיעה אחת שאת ליבי כובשת ואל הצללים אני
נדחק יותר, שכן אני יצור אפילה החי בחשיכה והיא... בהדרה
מקרינה אור חזק יותר מהשמש.
אור מזמין ומפתה הגורם לי לרצות לעזוב את חשיכת המבטחים שלי
ולצאת אל אותה אחת שהיא מקור האור, אור המפתה אותי להיות עם
אותה אחת- לגעת, לחלוק, להרגיש.
והנה אני כמעט מתפתה ומתחיל צעדי אל מחוץ לאפילה כשאני מרגיש
גם את חומו של האור הזה. והחום שורף וכמעט מכלה אותי עד אפר
ולכן אני נסוג שוב לאפילה הקרה והבטוחה ומסב פני מהאור, והאחת
הולכת.
זמן חולף ואני משיב מבטי אל מחוץ לאפלולי נשמתי ומביט שוב אל
העולם ושוב אור בוקע ממקור יפיפה, וגם האור הזה יפה וגם האור
הזה מפתה...
וגם האור הזה צורב.
ואני שב כמקודם, כפי שעשיתי פעמים רבות בעבר אל הצל.
לעיתים אני מסוגל לשמוע את הגורל צוחק, שכן כבר בצעירותי
גיליתי שאת חיי הולך אני לבלות בדד בצללים מבלי אור מלטף
שילווה אותי בדרכי, אולם הגורל ממשיך לשלוח אורות ואני חוזר
ומתפתה.

עד אשר יום אחד, בעודי מסב פני מאור נוסף הצורב את נשמתי,
הגיעה ההחלטה לא להשיב את פני אל העולם ואני מניח לעצמי להתמזג
סופית עם החשיכה הגדולה הסובבת אותי.
חשיכה נהדרת וקרה שמעולם לא צרבה או הכאיבה לי מתחילה לאט לאט
לחלחל לתוכי ולהצל על ישותי.
הזמן חולף ובלי משים החשיכה מכבידה על ליבי וחונקת אותו, כל
רגע שחולף האפילה מאכלת עוד חלק ממני ואיני מסוגל לעצור.
אני מתחיל להחנק כשברקע נשמע שוב צחוקו המלגלג של הגורל, איני
יכול לעשות דבר מלבד מה שתמיד הייתי עושה בעבר- להתכרבל יותר
באפילה שסביב והמחנק רק מתגבר באיטיות מענה.

רגעים ספורים לפני שאני עוצם את עיני ביאוש סופי ואחרון אני חש
מגע יד על כתפי, היד חמימה ומקלה על הכאב.
אני פוקח את עיני ורואה מאחורי פנים מחייכות ואור מקיף אותם,
האור אינו צורב ומסלק את צינת האפילה מעצמותי ומנבכי נשמתי.
העיניים שמביטות בי נוצצות- ספק מעצבות, ספק משמחה והיד
שהושיעה אותי מרימה אותי על רגלי שוב.
אחרי כל כך הרבה זמן, נצח עבר עד שהבחנתי שגם מסביב לאור של
הפנים שוכנת אפילה והיד שמנחמת שואבת גם היא ניחומים מהמגע.

ולראשונה בחיי אני חושב- האם יש לי סיכוי?...
והגורל מפסיק לצחוק ונשנק בתדהמה.