יש אישה אחת שיושבת בבית מקשיבה לרדיו שמשמיע שירי זיכרון.
השירים מדכאים והיא רוצה לשמוח, היא רוצה להתעלם מהמציאות. היא
לא רוצה לסבול. היא יושבת מחכה לו, לא רוצה לשמוע את האמת.
הוא לא בא והיא חוששת אבל היא לא רוצה לדעת. ברדיו מדברים,
מדווחים, ומחדשים כל דקה, והמוזיקה מתנגנת. מוזיקה שקטה
שמתאימה לרוח העם. מוזיקה שקטה, אותם שירים שמנוגנים שוב ושוב
אחרי כל פיגוע. והיא יושבת מקשיבה, מחכה לו והוא לא בא. והיא
לא מתקשרת אליו כי הוא בטח עוד מעט יבוא. הילדה שלה ישנה בחדר
הסמוך, לא יודעת מה קורה, ואם היתה יודעת בטח לא היתה מבינה.
היא עוד תינוקת המצב עליה לא משפיע. היא עדיין צוחקת, נהנית
לגדול ולהכיר את העולם. והאישה לבדה יושבת ודואגת לעתיד ילדתה.
עכשיו היא כבר מפחדת, עכשיו היא כבר בוכה בחרש, אבל היא לא
מתקשרת. הוא בטח בעבודה, הוא בטח תקוע בפקק בדרך הביתה. הוא לא
היה שם. הוא לא....  צעדים במדרגות, היא מתרגשת, היא נרגשת.
הוא חזר הביתה. הוא בריא ושלם. הוא לא....  הפסיעות עצרו והיא
יודעת שזה מול דלתה. אבל הדלת לא נפתחת ומישהו דופק. ואז היא
צורחת. הילדה מתעוררת וגם היא צורחת. והדפיקות ממשיכות, והם
מתחזקות. והיא יושבת ובוכה, הילדה בחדר והיא כבר לא ישנה. כמו
אמה, גם היא בוכה. והרעש נוראי והכל כואב, והבית רועד. השכנים
יוצאים ושואלים. הם מביטים בדירה הרועשת. המנעול בדלת מסתובב,
והדלת נפתחת, שלושה שוטרים עומדים שם ומביטים בה, הם נבוכים.
אין מה לבשר, היא כבר יודעת. אבל זה התפקיד שלהם והם חייבים
לדווח. אז הם אומרים לה  "כן, הוא מת", ושותקים. והיא שוב
צורחת, ובכייה קורע את ליבם. והם מוחים דמעה שהעזה לזלוג. הם
סיפרו שהיתה לו תעודה מזהה, שהם יודעים שזה הוא, אבל היא בכל
זאת צריכה לבוא איתם לזהות. השכנה נכנסת ומחבקת אותה בחוזקה.
אישה צעירה יושבת עם תינוקת בידיה, וכל האנשים בחדר בוכים. היא
קמה והולכת עם השוטרים ומשאירה את בתה עם השכנה והילדה צורחת
ובוכה, כאילו מבינה מה קרה. האישה הצעירה נלקחת מביתה, היא
הולכת לפגוש את אהובה, אבל היא לא שמחה, כי הוא מת. כן, היא
השלימה עם מותו, אבל היא לא מבינה למה דווקא הוא. היא מביטה
בפניו החלקות של המת, והוא כל כך צעיר, והיא תמיד חשבה שרק
זקנים מתים. אבל בזמן האחרון כל מה שחשבה, כל אמונותיה, כל
תקוותיה הכל מתנפץ לרסיסים. שום דבר כבר לא נכון. שום דבר כבר
לא תקף. היא לוחשת  " כן, זה הוא, כן, הוא מת"  והיא צונחת
לרצפה. ובבית ילדתה כבר ישנה, היא נרגעה והיא עוד לא יודעת
שאבא שלה לא יחזור וששום דבר לא יהיה כמו שהיה. לא יהיו לה עוד
חיים נורמליים. והאישה הצעירה גם היא ישנה, בבית חולים במיטה
עם סדינים לבנים, והיא חולמת עליו ועל חיים אחרים. אבל הוא מת
והיא לבד, ושום דבר כבר לא יהיה אותו דבר.