חברת הנפלים עומדת היום בשיאה כשיש בה כ-6 מליארד חברים,
לכבוד היום המיוחד שלה כתבתי את הסיפור הזה...

ההליכה המעיקה ברחוב החם לא הצליחה להגשים את מטרותיי האישיות,
באקט היציאה. אותה הליכה ארוכה שהשחירה את כפות רגלי היחפות
והיגעות.
מלכתחילה מטרתי הייתה קשה להגשמה וללא ספק באותו חום כבד שאפף
את האוויר. יום המודעות האחרון שלי.
המטרה הייתה הבריחה - בריחה מהאטימות וצרות המחשבה שסגרה אט אט
על ביתי הקטן, גם כך. ידעתי שאם אני אשהה אפילו עוד דקה בקרבת
המחלה הזאת, והייתי מאבדת את שליטתי. אותה מחלה שמרחפת בינינו,
מרחרחת ומחפשת קורבנות, אני הייתי שארית הפליטה צדיקה אחרונה
בסדום שהייתה המחלה צריכה לתפוס בציפורניה הזדוניות. עכשיו היא
כבשה את ביתי - מבצרו האחרון של האדם. אך כמו שכבר אמרתי מטרתי
לא הגשימה את עצמה. המחלה פרצה דרך פתח צר ששכחתי לסגור
ביציאתי. להט היצרים שהאפיל על מחשבתי בעת היציאה, הצורך שלי
לברוח מהחור השחור שאיים לבלוע אותי האפיל על כל קו מחשבה
הגיוני בראשי השתדלתי לסגור ולאטום כל נקב וכל חריץ בחדר, בזמן
שנעלתי את דלת הכניסה משהו העכיר עליו וידעתי ששכחתי משהו. כל
מדרגה שעברתי בדרכי למטה לרחוב הכבידה על צעדיי. רציתי להאמין
שלא טעיתי ושהכל בסדר משכתי את עצמי לדלת הכניסה של הבניין
ויצאתי לרחוב. לאחר כמה שאיפות מהאוויר הכביכול צח ברחוב העוטה
בחום השמש, סחררה אותי תחושת אופוריה בלתי מובנת, פתאום תקפה
אותי פאניקה והתחלתי לרוץ לאן שרק יכולתי, אני זוכרת שעברתי
לפחות 5 בלוקים לפני שקלטתי את המחלה עוקבת אחריי, וזו לא
הייתה התקלות מקרית אלא מעקב דייקני יזום וארוך טווח. דאגתי
להרכין את ראשי ולא להביט ישירות לתוך הווייתה המתבוננת של
המחלה אך נשברתי, וזו אחזה בעיני כמטורפת, היה זה מפגן הכוח
הגדול ביותר שלה. הפכתי גם אני לאותו נפל חברתי שכיח.

הסתובבתי כזומבי בין אלף אלפי נפלים אחרים, שממלאים את המציאות
וכעת הייתי גם אני כאחד מהם נבלע בהמון. זנחתי את חיפושיי
השווא שלי אחר תקווה למשמעות צרובה שתשנה את המציאות בה אנו
חיים. הפסקתי לחפש מקום לברוח אליו מאותה הוויית נפלים. חזרתי
אל ביתי ששוב חזר והיה מבצרי הבטוח. נשמתי עמוק ושקעתי בתוך
הכורסא אל מול הטלוויזיה. לאט, לאט עלה על שפתי חיוך. אותו
חיוך שנטש אותי בפעם הראשונה שעזבתי את אותו מקום ארור, קן
הקוקיות האישי שלי. ועם המקום חזר גם אותו קול מהדהד במוחי.
"זה היה ארוך, חבל שברחת. היינו עושות הרבה כיף בזמן הזה".
הנהנתי במבט ריק ומחויך. "היית האחרונה, את יודעת, עכשיו כולנו
חזרנו להיות משפחה גדולה ומאושרת" נשארתי קפואה במקומי ממשיכה
לבהות במסך הטלוויזיה.

זמן ממושך הייתי כך בוהה בטלוויזיה שקועה בגיבובי המילים, ואז
הקול חזר בקול ברור ומרגיע "מזל שחזרת הבייתה, התגעגעתי"
תחושת הריקנות שבי נעלמה ואת מקומם תפסו תחושות חום ואהבה
צבועים אך האשליה השלימה את החסר.