אני בן אדם נחמד עם אופי חביב, משתדלת לחייך כמה שיותר, יש לי
חברים טובים, אפילו חבר שאני אוהבת, המצב הכלכלי שלי הוא לא
הכי טוב, אבל אני עדיין לא ישנה בקרטונים ברחוב. ההורים שלי הם
אנשים נחמדים ועד עכשיו (טפו טפו טפו) לא נגעו בי בצורה רעה.
לא נאנסתי עדין (למרות שהיה אחד שניסה) לא ניסיתי להתאבד עדיין
(למרות שחשבתי על זה... אבל בעצם כולם חושבים על זה) לא נגעתי
בסמים ואף פעם לא הלכתי לפסיכולוג אז תאכלס החיים שלי לא
רעים.
אבל עצוב לי, לא יודעת למה, תמיד עצוב לי. גם ברגעים שבהם אתה
אמור להיות הכי שמח בעולם, אז אני שמחה בחוץ וגם חצי בפנים,
אבל החצי השני עצוב. לא אני לא בדכאון, אין מה לדאוג (אם בכלל
יש מישהו שדואג). כבר שנה אני מנסה להבין למה זה, ופשוט לא
מצליחה.
כבר קרה הרבה יותר מפעם אחת שבכתי בלי שום סיבה, פעמיים זה קרה
ליד חבר שלי וזה היה לא נעים כי הוא נסה במשך שעות לשכנע אותי
מה הוא עשה לי רע, ואיך אפשר להסביר למישהו שאוהב אותך שפשוט
עצוב לך, ואת אפילו לא יודעת למה?
אי אפשר!
איך אפשר להסביר לעצמך שעצוב לך סתם ככה, בלי סיבה נראית לעין?
פשוט צריך לטפטף את זה פנימה, טיפה טיפה עד שזה יגיע סוף סוף
להכרה.
איך להתמודד עם זה? זו כבר שאלה אחרת לגמרי ובינתיים אין לי
עליה תשובה.