היא הולכת על החוף ערומה כמו ביום היוולדה
היא צועדת לאט לאט
מביטה על החול
ועל הגלים שבהם היא רואה את עברה
כואב לה כי היא מתגעגעת
לא יכולה יותר ללכת בין שברי הזכרונות
הם דוקרים אותה והדם זולג
משאיר בטביעותיה על החול סימני כאב אדומים
היא בוכה הדמעות כאילו כבר לא נשלטות
היא כבר לא בטוחה למה אבל היא לא מפסיקה לבכות
היא חושבת על אהבתה האבודה
על האשליות בצידי הדרך
על האכזבה שאחרי
פתאום גופה נעצר היא לא מבינה מה קורה לה
אותו הרגע שהלבנה כמעט נעלמת והשמש כמעט עולה
פתאום היא רואה יד
משמיים
מושטת אליה
אותה היד של אדם יקר שלפני כמה רגעים חשבה שאיבדה
מסתבר שהוא קיים עדיין
בעולם אחר
אבל קיים
ואולי העולם שלו טוב יותר
היא מביטה בידו מתלבטת
האם לעזוב את העולם הזה  הכואב הנורא אך העולם בו חייה אהבתה
לעזוב בלי אפשרות חרטה למקום אחר שאין היא יודעת דבר
היא מחליטה ללכת היא מושיטה ידה כמעט נוגעת ביד השמיים ואז
הדם בגופה נגמר
היא נופלת ארצה
נשכבת על אדמת הארץ שכל חייה הייתה נאמנה לה
וכמעט הצליחה לברוח
אך לא
וגופה שבת חיים כך מתה היא
עם כאב שברי הזכרונות נעוץ ברגליה
והיד שכל כך רצתה לראות את העולם האחר
ואולי תראה עולם אחר
ואולי לא
וכאבה?
האם לנצח ישאר
והיא שוכבת שם על אדמת ארצה שלה הייתה כל כך נאמנה בכל ימי
חייה
ומותה...ערומה כביום היוולדה.... על אדמת ארץ אהבתה