הנה שוב אני נאמן לרגשותיהם של בנינייך,
תנועתם כאילו מעלה בי משק אהבה חבוי.
מקשיב את הבלבול ומשחק עמך חלום בזמן!
לדברייך יומי עשוי מקרצי תשומות ליבך ודפיקותיו,
מסלולינו נגמרים במקום אחד, ביני ובינך אין דבר.
עוד את מתכווננת ולפתע שמחתך אורה כי הבשלתי
לומד, לומד - את הישנה
אהבתי המרוחקת.
חושי האופי, נתיבות החומר ומסילות לב משתוקק,
וכנגד גופך - אשליה
כל דבר שבתוכי אומר שתיקה מרובה.
צלילי הם שימשחו את כאבך - הו בת רפאים גלויים.
סימנו בלבבנו שבילים, אור ירח על שיחים, צללי צמרות עצים
בואי שמש אדמה,
נשמח על תום
נתפאר טמאים מה לא יגדל עוד בין האפרים. |
