הילדה פערה את עיניה בתדהמה.
"פיה!"
דווקא עכשיו, כשהייתה כל כך קרובה ללא להאמין, היא פוגשת
אותה.
עיניה סורקות בתאווה את אוזניה המחודדות, את עיניה הקריסטליות.
מלטפות אט אט את עורה הורדרד והבהיר. מתמקדות בכנפיה הכמו
משורטטות ביד אמן, עם חוטי הכסף השזורים בהן.
הפיה צועדת לעבר הילדה בצעדים בכפות רגליה היחפות והקטנטנות,
מעלה חיוך קטיפתי על פניה וממצמצת מספר פעמים.
והילדה הסוערת לא יודעת אם היא רוצה לרוץ ולספר לחברותיה, לגשת
ולגעת ביציר החלומות הזעיר שלפניה או פשוט להקפיא את הרגע, כך,
כמו שהוא, על מנת שלא יגמר לעולם.
משב רוח עדין מתיר את המתח בין השתיים בעודו סותר את שערן.
הילדה לוחשת בקול כמעט לא נשמע: "את אמיתית?" מפחדת שבצאת
שבריר ראשון של פקפוק מפיה הפיה תעלם, תתפוגג לה. אך הפיה רק
מתקרבת אליה ומניחה יד קלה על כתפה ומהנהנת בכוונה.
המגע המשיי כמו מעביר את סקרנותה של הילדה מ"נצור" ל"אוטומט"
ומטח של שאלות ניתז על הפיה השברירית.
וזו, רק אוחזת בעדינות את פניה, מקרבת את פיה לאוזנה של הילדה
ולוחשת בקול פעמוני "תאמיני".
הילדה, מסוחררת מריח בושם הפיה, שדרך נחיריה הציף את כל כולה,
מרגישה איך כל גופה כבד עליה, ריסיה צונחים ונשימותיה נעשות
עמוקות וכבדות. היא נסוגה לכיוון מיטתה, והפיה מכסה אותה בדיוק
כמו שהיא אוהבת - מניפה את כל השמיכה באוויר ואז מניחה לה
לנחות ברכות על הילדה. הפיה מתכופפת ומצמידה נשיקה למצחה של
הילדה ומתנדפת מן החדר.

פיה מגיעה לדירה שכורה בדרום תל אביב.
עיניה עייפות, ראשה כואב עליה ועל שמלתה המשיית נדבק מסטיק תפל
מספסל האוטובוס עליו ישבה.
בתנועות איטיות וכבדות היא מקלפת מעליה את הכנפיים וזורקת אותן
בפינת החדר, מקומטות על הרצפה. שוטפת פנים בכיור והמים היורדים
דרך חור הניקוז צבעוניים מהאיפור שכיסה אותה. לובשת חולצה
גדולה של "סלטי רב טעם" ותלבושתה נזרקת בצד החדר לצד הכנפיים.
מדליקה סיגריה ומעשנת אותה בחשכה.
לאחר מכן, צונחת למיטתה ומתמלאת בחלומות מתוקים על פנסיה
מוקדמת.