אני נוסע באוטו, פאק!, היא עזבה אותי ואני נוסע באוטו!, אני לא
יודע לאן אני נוסע, או לאיזו מטרה, פשוט הרגשתי דחף עז לנסוע,
אז נסעתי.
איך שהיא טרקה את הדלת, ניגשתי לשולחן, לקחתי את המפתחות
ונסעתי.
כנראה שאני אוהב לנסוע, זה מרגיע אותי, רק אני, הכביש והאווירה
החמימה והעוטפת שבאוטו, מה אני צריך יותר?
מאז שאני זוכר את עצמי אני אוהב לנסוע באוטו, עוד לפני שהיא
עזבה אותי. אני זוכר שיום אחד נסענו לדיזנגוף, לבקר את חברה
שלה שהשתחררה יום לפני מאיכילוב, מחלקת טיפול נמרץ. הרופאים
אמרו שיש לה מזל שהיא עוד בכלל בחיים.
איך שהגענו לבניין של חברה שלה, היא פתאום נזכרה ששכחנו להביא
לה פרחים, אז מה לעשות?, הורדתי אותה ונסעתי לקנות לחברה שלה
פרחים.
ובאמת נסעתי, כבר הגעתי לכביש הבקעה. הסתכלתי על השעון: 10:00
בלילה, כבר עברו שעתיים מאז שהבטחתי לחזור תוך 5 דק' עם פרחים.
חזרתי הביתה בסביבות 1:00 בלילה, עליתי במעלית עד לקומה
רביעית, עמדתי ליד דירה מס' 22 ודפקתי בדלת, היא פתחה לי את
הדלת בלי לומר מילה, זרקה לעברי מבט של "נמאס לי ממך" הלכה
לחדר שלנו וטרקה את הדלת אחריה. לא דיברנו במשך שבועיים.
עשיתי לה את זה הרבה שאני חושב על זה, פשוט לקחתי ת'מפתחות
ונסעתי. היו פעמים שנסעתי גם שעות על גבי שעות, פשוט ככה, בלי
לחשוב על זה הרבה. פעם אחת נסעתי מתל אביב למטולה ובחזרה, זה
לקח לי 6 שעות, לא כולל עצירות בדרך לשירותים או קיוסקים.
שחזרתי, שוב, לא דיברנו חודש לפחות.
ושוב עכשיו שאני חושב על זה, על מה יש לה כל כך הרבה
להתלונן?!
הכל נתתי לה! אז אני נוסע פה ושם מה יש?!, אני לא בוגד בה עם
אף אחת, אני לא עושה שום דבר לא מוסרי! אז מה הבעיה?!
נמאס לי! עכשיו אני הולך לעשות את המבצע הכי גדול שלי! אני
עכשיו כבר בכביש סדום-אילת, כשאני יגיע לאילת, אני יעשה פרסה
ואסע למטולה, וממטולה, אני ישר אחזור לאילת, שם אני כבר ישאר
קצת עד שאני ימצא מישהי שאולי כמוני, אוהבת לנסוע.