יובל-דבש אחד
יבוא במקומם
של ירחים מרים אין-ספור,
אין-ספור:
ואת עוד תלכי, להוטת עור ואישון
יחפה בכרמי פורטוגל
הקטי שבכח -
אכזבה רודפת אכזבה, מרירות מגיפה שערים,
תהיה בונה-דיאה שבפועל,
מיניקה את תינוקך,
תינוקך-שלי,
ואני אבוא ואנשק לצידי פנייך
מעביר יד במפלים הגועשים שכה עשוני
צלבן ומגלה ומורה דרך, סימון בוליוור האחד שלך,
אין בלתי
עוד תלמדי לדעת
בספינות מיטלטלות בנתיבי ימים, כעת חיה,
תחפץ האהבה, אף כי בוז תבוזי לה,
עכשיו:
אוה, כתר פרחים ודפנה
אשים לראשך
ואביט בך,
כולך רנסנס משולח רסן, גם אם חרישי,
שאת שורשיו יש לחפש
בנפשה של ילדה אחת
שאהבתי
והיא בתוכך, חרדה וצוהלת חליפות,
מחפשת אותי, מוצאת,
מסרבת להאמין,
שאכן חזרתי, לכופף בידי, כגיבור מיתולוגי,
את חוקי המדעים, חסרי התושייה, כלואי-במעבדה,
- את מכירה אותם היטב -
ולהכפיפם לרצוני הנחוש יותר מדיסק-יהלום
לעשותך שלי,
בדרך האחת
שאישה כמוך נעשית קניינו של גבר כמוני
פתאום היא מקבילה, משיקה, חופפת
לדרך הבודדת, הישנה והטובה,
שבה טולסטוי, לא אני, אומר
שמשפחה יכולה להיות מאושרת:
עשיני, אחותי-כלה
משורר אחד שאהבתו נענית
היי אישה, היי כבר
בוחרת בחיים, השראה מתעוררת, מחלימה,
מבשילה לכלל
העוללים האלה, האוחזים באצבעותינו כמבקשי עזרה,
חסרי ישע שלעולם, כבדרך נס,
יתנו יותר ממה שיקחו -
ופעם אחת, את תראי,
פעם אחת, אחרונה,
החיים יהיו כאן,
כאן הם יהיו, כאן,
לא במקום אחר, לא עוד שם.