צועניה עירונית מעושנת מבט
שלחה אותי או אולמות סרטים ישנים
בלונדינית קרירה אל רחובות הארגמן
ביתו בת השש עשרה של מהנדס המחשבים
אל כל הטוב של השרון
גולשות גלים מזרחיות בגישתן ומערביות לחלוטין בגזרתן,
נמרצות ופקחיות,
נשים צעירות במכנסיים קצרים
מדריכות טיולי בית ספר
בקיאות בשמות הפרחים ובתולדות הכיבושים
הרוח מצמידה, חצופה, את חולצתן אל חזן
השרון שופע ומניב:
שרה וחנה, חסרות מנוחה, משקיפות אל הים
בחולות קיסריה
אמיצות וטראגיות, בשיער זהוב אסוף ובשמלה תכולה
הן פוכרות את אצבעותיהן, קמות בפתאומיות מהחול,
צועדות אנה ואנה, מתקשות להחליט,
הן עדיין שם, מספרת הרוח בקונכיות
וגם
מצודות ברזל וזכוכית,
ערי הצלבנים החדשות של שפלת החוף
ילדות העידית גוחנות ללגום מים צוננים
ציפורן מושלמת בקצה אצבען הלוחצת ברכות מטופחת על כפתור אחד,
בר מזל ומתמכר
בגדיהן יוקרתיים במרומז, איפורן מוקפד במתוחכם,
לבושן התחתון כמה פסי תחרה וקעקוע אחד חשאי למחצה ותו לא -
הצעקנות זרה לשרון:
פרדסיו ירוק וכתום, מחבואי אהבהבים וסרג'נטים תלויים בהיחבא
בריכותיו בריכות אבן עלומות וקרירות, לאהוב כמו ילדים שברחו
מפנימיה,
והוא חוטף מבט
אל הכרמל מכאן                                              
   ותל אביב משם
עוצם את עיניו ופוקחן חליפות
מציץ לבנות האיכרים, מיכל נועה ודנה, מיה ויעל, הן רוחצות
עירומות-עירומות ,
הן נולדות לפוריות האדמה ולנדיבות השמש והן מרהיבות
מתמתח באדנותיות אנינה, מפהק, מנמנם
(אבל לא ישן לגמרי, אולי עוד תבוא ספינת מעפילים אחרונה?)
וטובל את רגליו בים, השרון,
וחולם.