היום עברה שנה. שנה מהיום בו היא נדרסה על ידי המשאית המקוללת.
יוני ואני עלינו לקבר שלה, לשים פרחים. כל שבוע אני בא לבד,
לדבר איתה, אולי היא שומעת. אבל פעם בכמה זמן יוני מצטרף ואז
בוכים ביחד אבל לא מדברים, לא איתה ולא אחד עם השני.
עינב הייתה בן אדם מדהים. מהסוג שאתה אומר עליה שהיא מדהימה גם
לפני שהיא מתה. אומרים שהזמן מרפא אבל האמת היא שככל שעובר
יותר זמן ככה גובר גם הגעגוע. כשעלינו היום לקבר, יוני עזב
מוקדם מבדרך כלל. הוא ידע שאני צריך להיות איתה לבד קצת,
בייחוד היום.
פתאום היא הופיעה מולי, בלי שום אזהרה. עם ההליכה הגאותנית,
השער המתנופף ברוח, וורד ביד וזוהרת מתמיד. עינב תמיד הייתה
מטורפת, אבל לא מספיק בשביל לעשות לנו דבר כזה. להעלם ולגרום
לנו לחשוב שהיא מתה. לא, זו לא עינב שלי. היא התקרבה עד שהייתה
כמעט צמודה אלי, התיישבה על המצבה והושיטה לי את הוורד. קוץ
אחרי קוץ דוקר אותי והיא יושבת מולי ולא אומרת מילה. כשכבר לא
נשאר קוץ שלא נתקע לי עמוק בבשר היא הסתכלה עלי במבט החודר שלה
ואמרה: "כואב, אה? גם לי, זה בסדר." אני בשוק! עינב יושבת
מולי. "תירגע," היא המשיכה, "אני לא בחיים, אני עדיין קבורה
שם" והצביעה לעבר המצבה שעיצבו ההורים שלה, שניהם אמנים יפי
נפש, כמו שהיא הייתה מגדירה את זה. ניסיתי לחבק אותה, להחזיק
לה את היד, אבל היא נרתעה ושמה מעיין חומה בלתי-נראת ביננו.
חומה בעובי סנטימטרים ספורים. "אז איך שם למעלה?" שאלתי לבסוף
בפה פעור, מנסה לעכל. "זורם, אתה יודע. אין שם שום דבר שאין
פה, רק שהסיגריות לא פוגעות לי בבריאות..." ענתה בחיוך, ספק
משועשע, ספק מיואש.  "אבל טוב לי שם, אני יושבת אתכם כמעט כל
יום. טוב, אתם לא ממש רואים, אבל אני שם, מקשיבה וצוחקת.
לפעמים בא המלאך התורן ונותן לי קלטת-חלום שלך שבה אתה עונה
לי". לא יאומן. ואני אפילו לא יכול להתווכח איתה. אחרי שנה אני
אתחיל להתעסק בריבים שטותיים?! אני רק שמח לשמוע את הקול הרך
הזה שלה. מאושר לדעת שהיא באמת תמיד שם וזה לא רק באגדות.
"הייתי חייבת לבוא ולומר לך שהכל בסדר. שאני מתגעגעת" אמרה,
כאילו זה מובן מאליו שיש רוחות שקופצות לומר שלום מידי פעם,
אולי גם לאיזה כוס קפה. "אז מה, את מקבלת כנפיים בקרוב?"
ניסיתי להתבדח כדי להרגע, אולי גם כדי לשמוע בפעם האחרונה את
הצחוק האסטמתי שלה, והיא אכך צחקה. "לא, כנפיים זה רק לצדיקים
באמת..." אני עדיין לא בטוח אם היא הייתה רצינית או לא.
בכל מקרה, ישבנו ככה כאילו כלום לא קרה, כאילו היא מעולם לא
מתה. ישבנו עד השקיעה והיא פתאום קמה, בלי אזהרה, ממש כמו
שהגיעה, ואמרה: "אני חייבת לחזור. גם זה היה יותר מידי מסוכן.
שההורים לא יראו, הם לא יבינו". היא שלחה יד לפנים שלי, להעביר
ליטוף, אבל כל מה שהרגשתי זה צמרמורת, מהסוג הנעים, שעושה לך
טוב. "אני אמשיך לבוא, כבר תענה לי בביקורים שלך פה..." לא
יכולתי לומר מילה. אני חושב שבכיתי כמו ילד קטן, רק בלי הצרחות
מחרישות האוזניים. היא רכנה לתת לי נשיקה אחרונה על שפתיי, אבל
שוב אותה צמרמורת הפרידה ממנו להרגיש באמת. היא נעלמה.
היום עברה שנה מהיום בו הכל השתנה ובעצם כלום לא. היום היא מתה
מבחינתי שוב. לא הייתי מסוגל לסבול את הכאב החד שבלראות אותה
נעלמת פעם שניה. היום הצטרפתי אליה למעלה.