הייתה ילדה אחת שרצתה לכתוב. היא באמת רצתה לחבר סיפורים כאלו
שכולם יאהבו, כאלו שיקראו ויגידו לה שהיא מוכשרת היא רצתה שלא
ידעו מי כתב את הסיפור אבל שיתנו לה את כל הקרדיט. היא רצתה
סיפור קולח ויפה במקום זה יצאו לה שירים נוגעים ומרגשים, אפילו
נאמר שירים ממש טובים. אבל זה לא מה שהיא אהבה לקרא בכלל אז
איך יכול להיות שהיא כותבת מה שהיא לא אוהבת לקרא? היא אהבה
סיפורים מיוחדים כאלו אמיתיים מהחיים שגורמים לך לעצור ולהגיד
רגע ! מה קורה פה?
והיא לא הצליחה. הילדה מאד כעסה על הכשרון שלה לא שהיא קראה
לו ככה כי לטעמה זה לא כשרון זה סתם מקלט כן מקלט שם היא משה
את כל המסכות לא מסכות אב"כ למלחמות אלה מסכות יותר חשובת שרק
בזכותן היא חייה כל יום כל שעה מסכות כאלו שרק איתם היא יכלה
לצאת מהבית כי רק ככה היה לה אומץ. הילדה הזאות הבינה עם הזמן
שהיא אוהבת סיפורים ושהיא קראה כל כך הרבה טובים ומרגשים ואלו
הם האשמים האמיתיים כן היא כל כך כעסה שגילו לה את זה שגילו לה
שהיא מפחדת לכתוב טוב היא כל כך כעסה שהיא לא יכולה לכתוב יותר
ממשפט בלי שיחשבו שהיא משוגעת כי אין קשר הרי בין המשפטים היא
גילתה שהסיפורים שלה הם לא ראליסטים וגם השרים לא אבל מי אמר
שחייב דווקא אז היא גילתה שזה בדיוק מה שהיא אוהבת לא רבי מכר
על תככים ומזימות אלה דברים קטנים מהחיים. אותה ילדה לא גדלה
אף פעם היא נשארה תמימה ומבולבלת וזה מה שיפה בה היא רוצה
לגדול לפרוש כנפיים אבל מרוב שהיא יפה ככה כל כך קשה לה...